אם את בחורה שקוראת את זה אז בטוח תזדהי... ואם אתה בחור אז
תשב טוב בכיסא, תשתוק ותקרא

אני בחורה בת 21. בגיל 5 ראיתי בפעם הראשונה בן ערום, במקלחת
בגן, בגיל 11 קיבלתי מחזור בזמן שיעור התעמלות בביה"ס היסודי
ברמת גן, בגיל 13 התנשקתי צרפתית עם שלומי השמן (והתחרטתי על
זה 3 דקות אח"כ), בגיל 15 דחפו לי אצבע עבה במיוחד, ובגיל 17
הזדיינתי עם החתיך של ביה"ס, שבו הייתי מאוהבת.
בגיל 17 ויומיים נשבר לי הלב בפעם הראשונה.
בגיל 17 וחודשיים יצא לי שם של שרמוטה, למרות שכולה הזדיינתי
עם הבן זונה הזה ועם החבר הכי טוב שלו (חייבים לנקום לא???).
בגיל 18 ו 7 חודשים הכרתי בפעם הראשונה מישהו שמת, והמישהו הזה
היה, לא במקרה, אותו בחור שזרק אותי בגיל 17 ויומיים. הוא מת
בצנחנים. זאת הייתה הצניחה השלישית שלו ב 7 שעות של יום שישי
חם במיוחד, וכנראה שהוא איבד את ההכרה מהתייבשות בזמן הצניחה.
אם תשאלו אותי, זה לא זמן טוב לאבד את ההכרה...
כשסיפרו לי את זה צחקתי. זה לא היה מתוכנן ולא רציתי שהוא ימות
(טוב, האמת היא שעד גיל 18 ייחלתי למותו אבל זה לא עזר).
מסקנה: כנראה לבקשות לוקח 7 חודשים להתגשם.

צחקתי, כי לא ידעתי איך להגיב - המחשבה שיצא לי להזדיין עם
מישהו, שהוא עכשיו גופה דקה במיוחד, גרמה לי לרגשות מעורבים.
לפחות אני יכולה להיות בטוחה, שיותר הוא לא יזיין אחרות...

עכשיו, אם את בחורה בטוח הייתה לך פנטזיה כזאת:
את יוצאת למועדון, לבושה במיטבך - חולצת בטן עם גב חשוף וחזה
גדול ובולט במיוחד, עם מחשוף מפתה, רזית 3 ק"ג בשביל המסיבה
הזאת, והיום את נראית פיצוץ.
הג'ינס הצמוד יושב עלייך פרפקט, וגורם לתחת שלך לבלוט בצורה
סקסית, ג'ניפר לופזית כזאת, וכולם מסתכלים עלייך כבר מהרגע
שהוצאת רגל וחצי מהאוטו.
את מלכת המסיבה, משתוללת, רוקדת ומושכת מבטים כמו חור שחור
מהלך. ואז, בדיוק ברגע השיא, את תופסת במבט שלך איזה בחור חתיך
בצורה לא נורמאלית. הוא לובש גופיה שחורה צמודה, שחושפת שרירי
ידיים מחוטבים, ובטן משובצת בריבועים שחפיסה של שוקולד עלית
הייתה מתגאה בהם. המבטים שלכם מצטלבים, ואתם צועדים אחד לקראת
השני בלי להוריד מבט.
איכשהו כולם מפנים לכם את הדרך כמו משה בים סוף, וכל העולם
משתתק. זה כאילו שהדי.ג'יי בעצמו מרגיש את הויברציות באוויר
והוא משותק.
אתם מגיעים אחד לשני בדיוק באמצע המועדון, ובלי לומר מילה הוא
מצרפת אותך, ואת גומרת במכנסיים מרוב ציפייה ומרוב התחככות
בגוף הקשה שלו.

זה בערך מה שקרה לי! כמובן שהיו קצת שינויים בעלילה (כי אלוהים
לא גונב תסריט מפנטזיות), אבל עם אותו נושא, מושא ורעיון.
אומנם לא גמרתי בגלל הנשיקה, אבל נרטבתי בצורה שהייתה מחמיאה
לגבר, כמו שזיקפה אדירה מחמיאה לנו.
הבעיה היא שהבחור לא התקשר.
עברו שבועיים מאז, ובכל יום שעובר אני מרגישה יותר ויותר שאולי
בעצם חלמתי את הכול.
המציאות מתערפלת והדמיון מוסיף פרטים. קשה לי אפילו לזכור מה
הוא לבש, וזה משהו שממש לא מתאים לי.

אחרי שהתנשקנו הלכנו הצידה, הוא חייך אלי ואמר שזה הדבר הכי
מדהים שקרה לו בחיים.
"זאת הפנטזיה שתמיד חלמתי עליה" הוא אמר (אם הזיכרון שלי לא
מתעתע בי שוב), ואני לא האמנתי שלי ולו הייתה בדיוק אותה
פנטזיה, שהתגשמה ביחד... הרגשתי באותו רגע כאילו מלאך ירד
מהשמיים, מלאך שיודע בדיוק מה אני חושבת ומרגישה - מלאך בצורת
גבר מהמם!
לא יכולתי להוציא מילה מהפה אז חייכתי חיוך נבוך. הוא אמר לי
לחכות רגע, הסתובב, הלך לבר וחזר אלי עם פתק ועליו מספר הטלפון
שלו.
אמרתי לו לחכות רגע, הלכתי לבר, ביקשתי מהברמן עט (הברמן נראה
לי די כעוס כי הוא ידע שאנחנו מחליפים מספרי טלפון ונראה לי
שהוא קנא באחד מאיתנו - האמת, נראה לי שהוא קנא בי...), כתבתי
את מספר הטלפון שלי מהצד השני של הדף והחזרתי לו אותו. "תתקשר
אלי, חמוד" אמרתי והלכתי, משאירה אותו עם פה פעור וזיקפה
ענקית.

הייתי בטוחה ששיחקתי אותה, שהוא ימות לדבר איתי, ושהטלפון שלי
לא יפסיק לצלצל. אבל בינתיים אני יתומה!

אולי הוא באמת מלאך והרי מלאכים לא מתקשרים. לפחות לא דרך
הטלפון.
כל לילה אני הולכת לישון ובטוחה שהוא יבוא לי בחלום. קראתי ספר
על מלאכים, שטען שלמלאכים יש יכולת לתקשר איתנו דרך החלום, אבל
על מי אני עובדת...

אם חברה שלי מורן לא הייתה כזאת כלבה שקרנית, שרק מתה שיהיו לי
חרא של חיים, אולי הייתי מקשיבה לעצה שלה - היא אמרה שלא הייתי
צריכה ללכת ככה, ושהוא חושב עכשיו שאני כל כך בטוחה שהוא יתקשר
- שהוא יעשה דווקא.

מטומטמת, אני לא סובלת אותה.
היא הייתה דלוקה על הבן זונה הזה שזיין אותי בפעם הראשונה,
ואני בטוחה שהיא רצתה ששנינו נמות באיזו דרך נוראית (לפחות חצי
התגשם...).
אבל אני חייבת חברות כדי לרכל על הכול. אני אוהבת/שונאת אותה
כמו אחות.

הייתי פשוט צריכה לקחת את הטלפון שלו וזהו, בלי התחכמויות, אבל
זאת אני - תמיד דופקת את מה שנראה בהתחלה כל כך טוב.
אומרים שחלומות מורכבים ממה שחושבים במשך היום, אז לכו תסבירו
איך זה שלמרות שכל היום הוא לא יצא לי מהראש, בחלומות הוא לא
הופיע אפילו פעם אחת...

עכשיו קבלו את זה, כי זה כבר ממש מוזר!
היום קמתי עם הטעם שלו בפה. אותו טעם ואותה הרגשה שהיו לי אז
אחרי הנשיקה היו לי בפה כשקמתי. מוזר לא?
אולי חלמתי עליו? אני לא זוכרת כלום מהלילה.
סיפרתי את זה למורן "הכלבה" והיא צחקה.
"מה כל כך מצחיק?" שאלתי את הכלבה, והיא אמרה שזה מתחיל להיות
פתטי.
כשאת תמותי אני אצחק בדיוק ככה, חשבתי אבל שתקתי.

עברו 3 ימים ודבר לא השתנה, אבל בבוקר הרביעי קמתי והרגשתי כאב
בצוואר.
הלכתי למראה וראיתי שהופיע לי "היקי" משום מקום.
עכשיו כבר יש לי הוכחות פיזיות שמשהו קורה. הפעם לא אמרתי כלום
לאף אחד, נראיתי חרא גם ככה באותו יום, אז כבר ניצלתי את המצב
ולא יצאתי מהבית. (Bad hair day).
הלכתי לישון בהתרגשות.
הרגשתי כאילו אני הולכת לדייט. ועכשיו בינינו - אפילו שמתי
אודם וסידרתי את השיער לפני שנשכבתי לישון.
וכשקמתי, האודם שלי היה מרוח, הפיטמות שלי הרגישו כאילו נשכו
אותן והיו לי סימני שפתיים על כל הגוף (כולל שם...).
מצידי אל תאמינו לי, אבל אני בטוחה במה שאני מספרת.
באותו יום החלטתי לעשות את מה שחשבתי עליו כבר כמעט 3 שבועות.
בלילה ההוא, כשחזרתי מהמסיבה המדהימה, לקחתי דף קרוע מהמגירה
ורשמתי עליו את מה שחשבתי שהיה מספר הטלפון של הבחור - יש לי
זיכרון חזותי לא רע, ובזמן שהלכתי לבר לרשום את המספר שלי,
הצצתי למספר שהוא רשם.
אני לא בטוחה האם זכרתי נכון... אבל במצבים כאלו של טירוף
הסקרנות מנצחת את ההיגיון.
לקחתי את הטלפון האלחוטי השקוף שקיבלתי במתנה בחורף, וצלצלתי
למספר שהיה רשום לי.
התפללתי שהוא יענה והתפללתי שהוא לא יענה. אפילו אם מישהו יענה
לי, אני לא אדע אם זה הוא - אני אפילו לא יודעת איך קוראים
לו...
אחרי 3 צלצולים, ובדיוק כשעמדתי לנתק, ענה קול צרוד של אישה
מבוגרת מהעבר השני.
"סליחה, אני חושבת שטעיתי" אמרתי וניתקתי.
הלכתי למקלחת ובכיתי, הייתי בטוחה שהשתגעתי, שמשהו דפוק בי.
שטפתי פנים במים קרים אבל את סימני הנשיקות לא ניקיתי. בדיוק
אז הטלפון צלצל.
לאחר שהשתעלתי קצת בכדי להוציא את שאריות הבכי מהגרון שלי,
עניתי.

"זאת אני" אמר הקול בצד השני, וישר זיהיתי את הקול של אותה
אישה מבוגרת מלפני 2 דקות.
"בבקשה, אל תנתקי" היא אמרה בקול מתחנן, "האם קוראים לך שרון?"
היא שאלה, ואני נחנקתי.
דרך אגב, קוראים לי שרון למי שלא יודע.
"כן" אמרתי, "אבל איך...?".
שמעתי אותה בוכה מעבר לקו ולא ידעתי מה לחשוב.
"את מחפשת את מוטי, בוודאי" היא אמרה בקול חנוק.
"האמת", עניתי "שאני לא יודעת איך קוראים לבחור אבל..." היא
הפסיקה אותי באמצע וצעקה: "הכרת אותו במסיבה לפני 3 שבועות, את
הרגת לי את הבן, את רצחת לי את הילד היפה שלי...".
זרקתי את הטלפון לרצפה והוא התנפץ לרסיסים.
הלכתי בחדר כמו סהרורית ולא  ידעתי מה לחשוב... אני לא זוכרת
מה בדיוק קרה לאחר מכן, כנראה שהתעלפתי, אבל אני כן יודעת
שהפעם דיברתי עם מלאך:
"אל תפחדי" הוא לחש לי, ואני הבטתי בפניו העצובות. "אימא שלי
לא התכוונה, היא פשוט נסערת בגלל כל מה שקרה". אני הבטתי בו
ולא חשבתי על כלום, הכול נראה לי כל כך טבעי.
הבטתי סביבי וראיתי שאני נמצאת בתוך סירה קטנה עשויה מעץ,
מסביבי רק חושך ומולי יושב המלאך מהמסיבה.
"היא חושבת שאת אשמה, אבל היא פשוט לא יכולה להתמודד עם העצב.
וכעס הוא תחושה קלה יותר לעיכול".
רעדתי כולי.
"אל תפחדי, שרון" הוא לחש באוזני ומיד הפסקתי לרעוד.
"איך אתה יודע איך קוראים לי?" שאלתי, ושמתי לב שהזמן כאילו לא
זז, הכול היה כה שקט מסביב.
"אני יודע עלייך הכול, אני הרי מלאך עכשיו".
"אבל למה... איך...?" גמגמתי.
הוא הניח אצבע אחת על פי, וביד השנייה ליטף את לחיי. הרגשתי גל
של חום טהור מקיף אותי והקלה מסוימת, כמו משכך כאבים, עוברת
מהיד שלי ומציפה את גופי.
"כשחזרתי מהמסיבה", הוא החל לדבר, ואני כמהופנטת הקשבתי לדבריו
והרגשתי איך הדמעות זולגות מעצמן, "הגעתי הביתה נלהב כל כך,
זאת באמת הייתה הפנטזיה שחלמתי עליה כל חיי. הרגשתי במועדון
שמשהו חזק ממני דחף אותי אלייך, ונתן לי את הכוח לנשק אותך, את
האומץ להיות עם מישהי מדהימה כמוך. אימא שלי, כרגיל, לא ישנה
עד שחזרתי כי היא כזאת דאגנית..."
בשלב הזה הוא השתתק, הביט למעלה וראיתי שלמרות שיש לו חיוך על
הפנים גם לו זולגות דמעות.
"אני מתגעגע אליה" הוא אמר לי בשקט.
לאחר מספר שניות, שנמשכו כנצח, הוא המשיך "סיפרתי לאימא שלי
עלייך, ובעודי מספר כמה מדהימה היית, וכמה אני מרגיש ברקיע
השביעי, נזכרתי למרבה תדהמתי שמספר הטלפון שנתת לי מונח בכיס
הג'קט, וששכחתי את אותו ג'קט במועדון על הספה". אימא שלי לא
רצתה שאסע חזרה, היא אמרה שאחכה אך אני לא יכולתי. אם הייתי
מפספס הזדמנות כזאת לא הייתי חי עם עצמי...". הוא צחק "האמת
היא שזה די אירוני כשחושבים על זה... לא הייתי חי עם עצמי...
בכל אופן, בדרך חזרה למסיבה התנגשתי במשאית דואר, ומאז אני
כאן".

בשלב הזה פשוט צרחתי.
צרחתי את כל הכאב, הפחד והזעם שהיה בתוכי, וכשנרגעתי הוא לחש
לי "אל תהיי עצובה, לא לכולם יוצא למות עם תחושה כזאת בלב...
אני לא מצטער על כלום, אז בטח שאת לא צריכה".
הוא התקרב אלי, ונשק לי על האף.
"להתראות מלאך שלי" הוא לחש ונעלם.

כשהתעוררתי ראיתי שאני במיטה בבית חולים כלשהו ולידי הייתה
מורן, בוכה כולה, מחזיקה את ידי.
"כמה טוב שיש חברות כאלו" חשבתי וחיבקתי אותה חזק חזק.