היא חיכתה לו, חיכתה לבנה החייל, הגיבור, שישוב הביתה. כמו כל
יום שישי, אחת לשבועיים, הוא יכנס הביתה, עיניה ינצנצו משמחה,
כך גם שלו, חיוכה ימלא את פניה והיא תרעיף עליו נשיקות
וחיבוקים. נשיקות חמות, נשיקות אם לבנה, נשיקות של געגוע. הוא
היה בטוח.
אחרי שהוא נכנס הביתה ותם טקס הנשיקות והחיבוקים, הוא אומר
תמיד אותו משפט ידוע- "אימא, אני מת מרעב, מה הכנת לאכול?"
וכמו תמיד זה עוף בלימון עם אורז, המאכל האהוב עליו מהיותו
ילד. היא תגיש לו את האוכל חם, ישר מהתנור, לבנה אהובה, תלטף
אותו באהבה ותשאל איך עברה עליו הנסיעה הביתה ואם קרה משהו
מיוחד שלא סיפר לה עליו בטלפון. תכין לו מגבת, זוג תחתונים
נקיים ובגדים כדי שיוכל להתקלח כמו שצריך, הרי היא הדליקה את
הבוילר לפני שעתיים.המים כבר חמים, נעימים.
אחרי המקלחת אביו חוזר מהעבודה ומהקניות. תמיד יש לו סיפור
מעניין על ההתרחשויות האחרונות במשרד ועל התור הארוך והמייגע
בסופר.
היא תיגש באהבה לבעלה מזה 25 שנה ותישק לו על שפתיו, ופתאום
עיניה מתמלאות אושר כי שני גבריה, שני אהוביה, בבית
לשישי-שבת.
אחרי הצהריים היא תגיש תה, קפה ועוגות שעמלה עליהן כבר יומיים.
האב יתעניין בנעשה בצנחנים, הם ישקעו בשיחה מלאה בקיצורים
צבאיים שהיא כבר מזמן איבדה מושג מה פירושם. היא תשב ותהיה
מלאת נחת מחייה ומגבריה.
הבן שלה בצנחנים - כמה שאמירה זו רווית גאווה היא מהולה גם
בדאגה עצומה. נדודי שינה ופחד מהנורא מכל הם כבר שיגרה בחייה.
עד אותו יום שישי בו הוא חוזר וחייה הם שלווים ומאושרים כי הוא
היה בטוח.
פעם, היא זוכרת, הייתה לו חופשה, "רגילה" הוא קרא לזה, חופשה
של שבוע. היא הייתה בעננים. הוא ניצל אותה כדי לרדת לאילת עם
החבר'ה. הבן שלה היה מאושר, וגם היא. הוא חזר, בילה עם הוריו
יומיים וחזר לצבא, לצנחנים שלו והיא שוב חיכתה ליום שישי עוד
שבועיים.
ביום שישי בערב הוא יוצא עם החבר'ה למועדון, לרקוד קצת, לשתות
קצת, לפרוק עול. היא אוהבת כשהחברים שלו עולים אליהם לפני
היציאה, הוא אוהב אותם, והם אותו, הם עושים חיים ביחד. שותים
ביחד.
וככה כבר שלוש שנים היא חיה משישי לשישי, כבר שלוש שנים שהיא
עולה לקברו, משישי לשישי. הבן שלה, החייל, הצנחן, הגיבור, קבור
בחלקה הצבאית. בקבר משמאלו קבור חייל שעצר בגופו מחבל, בקבר
מימינו קבור חייל שנהרג במהלך פעולה צבאית. כולם שם מתו בהגנה
על מולדתם. והבן שלה שבצנחנים, הוא מת בהגנה על בקבוק בירה,
ביום שישי.