קמה בבוקר, לוקחת עוד גלולה צהובה כתומה של עייפות בשביל שאני
אוכל לשתות קפה.
שותה את הקפה עם הסיגריה הקלאסית ואז לוקחת את הגלולה הלבנה
אדומה שגורמת לי להרגיש שדי, אני צריכה להפסיק, זה פוגע לי
בבריאות ושורף לי את הכסף.
אחרי כמה דקות הגלולה גם ככה מפסיקה לעבוד ושוב אני מדליקה
סיגרייה, מדליקה ואז מכבה, סתם כי משעמם.
יורדת לרחוב מחפשת משהו מעניין לעשות, אנשים עוברים לידי; לא
מתייחסים, לא מסתכלים לא חושבים שנתת לי לבלוע גלולה בצבע
בורדו בטעם מר שגרמה ללב שלי פשוט להתנפץ...
אני לא מבינה איך נתת לי לקחת גלולה שכזאת, בשביל מה קנית
אותה, הלא אתה אפילו לא יכול להנות מהעובדה שאני שבורה מבפנים,
גמרת את כל גלולות ההנאה שלך בחיים ואתה חי על כדורים מוזרים,
כחולים-סגולים עם ציורים שגורמים לך להרגיש מאושר לכמה
דקות...
יושבת על שפת המדרכה, חושבת עלי, עליך, עלינו... לוקחת גלולה
בצבע ירוק-כחול עם מילוי נוזלי, היא מתחילה לעבוד, הדמעות
נוזלות ולא מפסיקות, אני מתחילה לצחוק כי הן מדגדגות לי את
האף והשפתיים.
הבנתי שגלולות בצבע בורדו (ובטעם מר) זה לא בשבילי, הם עושות
שכואב. כאב לא דרוש, כאב שאנשים יוצרים כי משעמם, כי מחפשים
ריגושים בדרך למצוא גלולה בצבע אדום מתקתק.
אני ממשיכה לשבת על המדרכה במבט של "כאילו לקחתי גלולה אפורה
של אנטיפטיות" מזיזה קצת את יד ימין קדימה כי כבר יותר מדי
כואב לי להשעין את כל גופי עליה... לעזאזל עם זה, עוד פעם
שכחתי לקחת גלולה של סבל, "בסוף מתישהו את תרגישי סבל ולא תדעי
מה לעשות עם זה, כשזה יקרה אל תקחי גלולה ירוקה-כחולה עם מילוי
נוזלי ותבואי לבכות לי". עוד משפט של אמא שתמיד ידעה מה לאמר
גם כשלא היה צריך... אין לי מה להרגיש סבל, תמיד אפשר לקחת
גלולה בצבע תכלת-שמיים וזה ינטרל הכל.
בעוד אני שקועה במחשבות מוזרות שהגיעו לי לא מזמן כשהגלולות
כבר התחילו לדפוק לי את השכל; איזה גבר אחד, פעם קראו לו
אבא... הוא בעט לי בחפיסה של הגלולות הצבעוניות בלי לשים לב,
הוא אפילו לא ביקש סליחה, אמא תמיד טענה שיש לו חוסר בהתחשבות
ונימוסים, אבל הגלולות האלה יותר מדי יקרות, לכן לא לכולם יש
אותן.
בלעתי שתי גלולות, אחת אדומה-שחורה קצת חריפה, ואחת
כחולה-שחורה בטעם מימי. הן גרמו לי להרגיש מצד אחד כועסת כל כך
שבא לי פשוט לקחת גלולה צהובה-ירוקה של חוצפה ולירוק לו בפנים,
אבל מצד שני, הגלולה הכחולה-שחורה גרמה לי להרגיש
עצובה-מאוכזבת קצת, הייתי כל כך קרובה ללזרוק לפה גלולה
ירוקה-כחולה ולהתחיל לבכות, אבל יש לי קצת מהגלולות האלה, שמתי
לב כשככל שאני גדלה הרופא מפחית לי בהן, כי זה לא בריא, הוא
טוען שלא כדאי לחדש את המלאי של אלה, גם לאחר לקיחת גלולה
כחולה-שחורה עדיף פשוט לחכות דקה, והחשק ללקיחת גלולה
ירוקה-כחולה יעבור.
הרמתי את הקופסא של הגלולות הצבעוניות ,וכולן התפזרו לי על
הרצפה. לא ידעתי מה עושים במצב כזה, לא מרגישה כלום, ריק...
גבר אחד עם עיניים אדמומיות מרוב גלולות ניגש לעזרתי, אסף את
כל הגלולות בידו ושם לי אותן בידי. "אל תדאגי, זה קורה לי
תמיד... פשוט תקחי מה שיוצא למרות שזה קצת התבלגן". מיהרתי
לקחת גלולה לבנה-זהובה של תודה שהייתה זרוקה לי בכיס למקרה
חירום, תודה אמרתי, והמשכתי בדרכי.
עכשיו כל הגלולות מבלוגנות אני לא יודעת מה לעשות, אני לא
זוכרת מה כל אחת עושה ונאבד לי המקרא, החלטתי פשוט לא לקחת אף
אחת, כי היה קשה מדי להחליט.
הלכתי ברחוב ההומה אדם, לא יודעת לאן אני הולכת, לא שמה לב
לאיך אני הולכת, פשוט הולכת בלי לחשוב או להרגיש משהו יותר מדי
מיוחד. אני רוצה לקחת גלולה- סתם כי משעמם, סתם כי כיף להכניס
אותן לפה אחת אחת ולבלוע בלא כוח, להרגיש אותן בגרון נדחקות
בחוזקה, לבלוע עוד רוק ולהמשיך בחוסר מעשה עד אשר יפעלו
וייגרמו לנו להרגיש משהו, כל משהו, רק להרגיש.
מעניין מה קורה כשכל הגלולות נגמרות ואין לך כבר כסף לקנות
משהו יותר חזק מגלולות לבנות-אפורות ממש בהירות של חוסר
וסבל... פשוט נעלמים מבפנים, אפילו לא נרקבים, פשוט נגמרים כמו
סוללה ולאט לאט נכבים.
לא יכולה יותר, דוחפת יד לכיס אשר מלא בגלולות צבעוניות
ומבלוגנות, לוקחת חופן ובולעת הכל, כמעט נחנקת מרוב בלבול, כל
כך הרבה גלולות; כחולות, אדומות, צהובות... מה שבא ליד, אני לא
יודעת מה אני מרגישה עכשיו, אף פעם לא לקחתי יותר משתי גלולות
בו זמנית. אני מרגישה מצד אחד מאושרת, מצד שני כועסת, מצד
שלישי עצובה... אני מרגישה הכל, הכל ביחד ולחוד, משהו לא ברור
- גלולות של אי דעת שרק דופקות אותי יותר. נראה לי שלקחתי
גלולה ירוקה-כחולה ואין לי כוח לבכות שוב, אני לא יודעת מה
לעשות ומרוב בלבול בא לי להקיא.
עוצמת את העיניים לוגמת מים מהבקבוק שזרוק לי בתיק ומנסה
להתרכז, להפריד את כל המחשבות אחת מהשנייה ולסדר לעצמי את
הבלאגן שמתחולל לי במוח, ההשפעה של כל גלולה כבר מתחילה לעבור
וכל מה שנשאר זה תופעות לוואי של זיכרון מתחושה שפעם הייתה
שם.
לאט לאט אני פוסעת לביתי חזרה בהרגשה של שיעמום לעת ערב ששוב
עוטפת אותי מחדש כמו בבוקר, עולה מדרגה, מדרגה- בולעת גלולה
מוכרת בצבע ארגמן שגורמת לי להרגיש הרגשה של ייאוש, שאין לי
כוח יותר... ולפי התקן הבינלאומי גם בפרישמן 13 צריכה להיות
מעלית... אבל אין והרגליים עוד דקה מתפרקות.
יושבת על כיסא הנדנדה ומסדרת את הגלולות אחת אחת לפי המקרא
שאמא תלתה פעם על המקרר, מלבנות ועד שחורות, כל הכתומות בצד
אחד, כחולות בצד שני... ממש לפי הספר.
מדליקה עוד סיגריה, נשענת על עדן החלון ומאפרת פעם אחר פעם על
תחנת האוטובוס הישנה.
יש לי קצת בחילה מהיום המבולבל הזה, הראש כואב והגוף עוד דקה
מתמוטט על המיטה.
לוקחת לי גלולה וורודה-שחורה של ציניות אופיטמית, מצחקקת ומכבה
את הסיגריה על הקיר, ליד כל הסימנים השחורים מהקודמות, אז כואב
לי הראש, אז יש לי בחילה...
כשהחיים הם בית מרקחת אחד גדול, אין פלא שנהיה חולים בכניסה
לשם... | 