הפרה עדינה, על אף שהייתה חולת פרקינסון, שירתה נאמנה את משפחת
לביא ומזה ארבע עשרה שנה שהיא נותנת יום יום קוטג'. החנווני
סימנטוב מרחוב הס אומר תמיד לאמא של אסף, הלא היא הגברת לביא,

"הגברת לביא אתם יש לכם מזל אתם שיש לכם את הפרה הזאתי, הרבה
כסף היא חוסכת לכם הפרה. הרבה כסף וכל זה על חשבון מי? על
חשבון סימנטוב כמובן, אתם עם עדינה והגברת מתילדה עם כרבולינה
שגם כן על חשבוני, כל העולם על חשבון סימנטוב. אז מה היה לנו
היום רק לחם ועגבניות? שניצל את לא רוצה? יש קפואים חדשים נורא
טובים, כדאי לך. אה, אסף לא אוכל בשר... מה זה הילד הזה שגדלת
גברת לביא? זה גבר זה?".
בינתיים סימנטוב כבר מת ואסף כבר בן שבע-עשרה. הוא באמת יצא
הומו. כל הילדות שלו הוא רק שיחק בבובות, להלביש אותן להפשיט
אותן, ואז כשהוא היה בן חמש עשרה, הוא הבין שהוא הומו ולמזלו
אמא שלו קבלה אותו כמו שהוא וזה עבר חלק. ורק ללכת למצעד
הגאווה בי-ם היא לא רצתה כי היא הייתה אשה עייפה מאוד וקצת
חולה והפרקים שלה היו נפוחים.
למרות שהוא היה הומו אסף לא בכה אף פעם בחייו. כלומר לא ממש אף
פעם, כמובן שהוא בכה כמו כל התינוקות גם כשהוא נולד וכשהוא היה
תינוק וכל זה אבל אחר כך לא, ובטח שלא בגלל שטויות. ממש לבכות
לא קרה לו עד הגיע יום מצעד הגאוה הראשון בי-ם. הוא היה ילד
קצת פלגמאט והוא תמיד טען שטוב לו ככה אז גם האמא שלו, הגברת
לביא, שהייתה אשה מבינה לא ממש הציקה לו ולא שלחה אותו לכל
מיני פסיכולוגים, כמו שהיו אולי עושות אמהות אחרות של ילדים אם
הם היו קצת אפאטיים וקצת פלגמאטים. הוא הלך לחוג בלט אבל הוא
היה ילד מאוד שקדן ותמיד רק רקד, במקום גם בד בבד, להתיידד עם
הילדים האחרים, ככה שלא היו לו הרבה חברים. אבל תמיד הייתה להם
החצר הקטנה בשכונת הבוכרים והייתה להם תמיד גם הפרה עדינה, ז"א
לא תמיד אבל כמעט תמיד ממתי שאסף עוד היה ממש תינוק מפונק
והפרה עדינה עוד הייתה עגלה.
ממש לבכות קרה לו לראשונה בחייו רק בהגיע בוקר המצעד, כי הוא
פתאום הבין שאין לו עם מי ללכת לצעוד ולא היה לו נעים להגיע
לבד לחגיגת הגאווה שבה צריך להפגין ידידות. הוא שכב על הרצפה
בבית שלהם וילל וצרח מרוב בדידות ועלבון והגברת לביא האומללת
נתעצבה אל לבה עד מאוד ועמדה מעליו ועודדה אותו שישים קצוץ
וילך בכל זאת, אבל היא עצמה לא יכלה לצעוד בגלל הסכרת, היא
הייתה לפני נתוח והייתה סכנה שיכרתו לה את הרגל וגם מתילדה
שבאה לבקר באותו יום את הגוססת לראות אם היא צריכה משהו אמרה
לאסף -  
"אסף (במלרע. היא תמיד קראה לו או אסף במלרע או אספיטו) מה זה
שאתה בוכה? תהיה גבר. אפילו כשהיית ילד - לא היית בוכה. חיתלתי
אותך - לא היית בוכה, כרבולינה נשכה אותך - לא היית בוכה ומה
עכשיו תבכה? אולי תחדל לבכות ממי?"
ואז ירדה משמים ההשראה ואסף חדל לבכות. הוא יצא אל השדות שמחוץ
לעיר וקטף פרחים. הוא קטף עוד ועוד פרחים, פרחי בר, פרחים
מוגנים, הדסים, נוריות... ורק כשהיו ידיו עמוסות בפרחים לבלי
הכיל הוא חזר הביתה, התפרקד בישיבה תורכית בפינת החצר המוצלת
וקלע זרים על גבי זרים, כמו שלימדו אותם אז, בקייטנה. וכשהיו
הזרים מוכנים - ששה או שבעה במספר - נכנס אסף הביתה והתקלח,
לבש מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו אפנתית, יצא שוב החוצה והלביש
לצוואר הפרה עדינה שנראתה מרוצה מאוד מן הכבוד שנפל בחלקה, על
אף שהיא רטטה קצת, את ששת הזרים - ויחדיו יצאו מן החצר אל
המולת שכונת הבוכרים. פנו שמאלה לכוון מאה שערים. אוטובוסים
צפרו להם, אנשים מלאו פיהם צחוק ואמרו - "יא מלעון מה אתה
מוביל את הפרה מרחק כזה, תרכב עליה. חבר'ה תזהרו היא מטילה
גללים", אחרים אמרו להם, "מה לך בני כי תרכב על הפרה הרועדת
הזאת היא יכולה להיות אמא שלך", ואחרים גרסו, "חמור מרכיב את
אמו הפרה על הגב". אבל זה הסתכם בזה, לא היו מכות. הם הגיעו
לכיכר ספרא. דגלים וצעיפים מתנפנפים בשלל צבעי הקשת...! ואיזו
ידידות...! ואיזו גאווה...! ועדינה שלנו? היא רטטה והתנשפה אבל
זכתה בתואר יקירת הקהל ואסף הכיר באותו היום את רועי.