לפעמים אני רוצה לצאת מגבולות השירה
נדמה כאילו חינכו אותי לדבר גבוהות בליריות שחצנית מאולצת.

לפעמים אני מרגיש שבא לי לכתוב את כל מה שאני מרגיש
בלי לחשוב על מה ואיך.
במקום לכתוב אך, לכתוב אבל, וליהנות מהמילה
יותר מאשר כל דבר.

זו הרגשה נפלאה.
במקום לבטא את עצמך דרך השיר
אתה הופך להיות השיר בעצמו.
לפעמים הוא משתלט עליך ואינך שם לב לקצב בו אתה כותב ורק אז
אתה שם לב,
איזו שורה ארוכה יצאה לך,
שכל כולה היא אתה
ללא שום ביטוי.

דומה כי הפסקתי לכתוב על רגש כלשהו
רק בגלל שכבר איני יכול להיות השיר בעצמו
וכל כולי נתון לביטויים המרכיבים אותו.

לפעמים, אבל רק לפעמים
השיר הופך לצאצא שלי
בעל אישיות משלו המורכב מאינסוף הדברים
שאני מכיר.
לא ייתכן ששיר כזה בא ממחשבה כלשהי
כי כל כולו נתון ללב
ולתנועות הגוף.

לפעמים קורה שאין בי כלום
ועל זאת אני כותב.
לפעמים יש בי כל כך הרבה
ואת זאת אני משתיק.
לפעמים כבר אינני אני
וכל שנכתב משחזר את כולי.