ולפתע הכל הרגיש כל- כך נכון.

אוסי הקטנה בין שני כושים. מסביב מצלמות, מסכי- תאורה,
מיקרופונים. כולם בשקט מופתי, רק אנחות הכושים, כבדות וחטופות,
ואנחותיה שלה- צלולות, כמו של תינוק. ידיהם השחורות נוגעות
בגופה הלבן, העירום. האחד מלפניה, מנשק אותה עם הרבה רוק. הזין
שלו משתפשף בערוותה. השני מאחור, נצמד ומוצץ את צווארה.
אוסי הקטנה עוצמת עיניים.
הכושי הראשון חודר. היא כמעט ולא מרגישה. בתנועות קצובות ירכיה
נחבטות בירכיו.
רטוב.
הבמאי משתעל. אוסי הקטנה מרמת גן לא שומעת. היא לא מודעת
לכושים, לא מודעת לסטודיו בלאס- אנג'לס, לא מודעת ללובן גופה
שלה. מתחת לעפעפיים גלגלי העיניים לא נעים.
אוסי בת שבע, בכיתה ב'. היא מוטלת בפינת הכתה, הילדים כבר
הפסיקו לבעוט בה. עכשיו הם עומדים סביבה ונועצים עיניים.
"מפגרת אחת" אומרת מיכלי רוזנשטיין, "מה, חשבת שלא נשים לב
שגנבת את המסטיקים מהארון?"  אוסי לא עונה, למרות שהיא יודעת
שהיא לא גנבה את המסטיקים- מישהו הכניס לה אותם לילקוט. "בואו
נעשה עליה חרם!" מציע רוני מלול השמן. כולם מסכימים. הם
מתפזרים, חלקם יוצאים מהכיתה, חלקם לא. אוסי הקטנה נשארת לשכב
בפינה, בשקט.
כובד גופם של הכושים מושך את אוסי לרצפה. הראשון ממשיך בשלו
והשני ניצב מעליה. בעזרת הזין שלו הוא מפסק את שפתיה וחודר
לפה. עיניה עדיין עצומות.
אוסי בת ארבע-עשרה, חודש אחרי שאבא שלה מת מסרטן. היא בבית.
אמה שרועה על המיטה עם הפנים בכר, בוכה. כבר חודש היא ככה. לא
אוכלת, לא שותה, רק בוכה. לאוסי אין אחים ואחיות, לא סבים ולא
סבתות. השכנים באים לעזור לפעמים. אוסי משתדלת, ללא הצלחה
יתרה, לעשות הכל לבד.
היא ניגשת למיטה של אמה, לא אומרת דבר, מפחדת לגעת. האם לא
מבחינה בנוכחותה, רק בוכה בכר. "אמא, הכל יהיה בסדר" אוסי
לוחשת. אין תגובה, רק בכי.
הכושי השני מתחלף עם הראשון. הראשון מתמקד בתחת של אוסי.
בעיניים עצומות, וללא מודעותה, אוסי הקטנה עוברת למצב שבו השני
חודר מקדימה והראשון מאחור.
הבמאי משתעל שוב. אוסי לא שומעת.
היא במסיבת הסיום של כיתה י'ב עכשיו. חלק רוקדים, חלק לא. אוסי
עומדת בצד. לפתע מתקרב לעברה עוזי מרון. הוא אף פעם לא דיבר
אתה לפני כן. "תגידי, בא לך אולי לצאת מפה? אנחנו הולכים לבית
שלי. חברים שלי קנו מלא בירות וטקילות"
"טוב" אוסי אומרת בקול נמוך. הוא די מוצא חן בעיניה.
לבית של עוזי באים עוד שני חברים שלו. אותם היא לא מכירה. הבית
ריק. הם מתחילים לשתות. גם אוסי שותה. אחרי ארבע בירות הם
מפשיטים אותה ועושים עליה תורות. קודם עוזי, אחר- כך החברים
שלו. היא יכולה להתנגד, האלכוהול לא השפיע עליה כל- כך קשה.
אבל היא לא מתנגדת.
הכושים מחליפים לפוזיציה אחרת. אוסי כבר לא שמה לב לאיזה. אולי
שניהם בפה, אולי שניהם מקדימה, היא לא יודעת. אוסי לא כאן.
היא ברמלה, בלשכה. יושבת חצי ערומה ומסתכלת על המפקד שלה,
מתלבש. "אני חייב לרוץ, אוסנת. לאשתי יש היום יום- הולדת".
אוסי לא זזה, רק בוהה.
הכושים בשלהם, גונחים יותר ויותר חזק. אוסי בשדה התעופה "בן
גוריון". אמה מלווה אותה למדרגות הנעות. היא בוכה. לא כמו אז,
הרבה פחות. שיערה הלבין כולו וקמטים עבים חרשו את פניה.
"אוסינק'ה שלי" זה כל מה שהיא אומרת. אוסי נפרדת מאמה במילים
פשוטות: "להתראות אמא, אל תדאגי, אני אכתוב" וכדומה. היא נפרדת
מרמת גן, מאביה, מעוזי מרון, מהמפקד שלה, ממיכלי רוזנשטיין.
אבל היא לא מרגישה כלום. לא עצב ולא הקלה. כשהיא עולה במדרגות
הנעות שיקחו אותה לדיוטי- פרי ואמה כבר יוצאת מטווח ראייתה,
היא לא יודעת מה לעשות. לצחוק או לבכות. אף אחד מן השניים לא
מגיע. לא קצה של חיוך ולא לחלוחית בעין.
אוסי עולה למטוס שיקח אותה ללאס- אנג'לס.
הכושים מוציאים את הזין מאיפה שהוא לא היה ומתחילים לשפשף
לעצמם במהירות. שלושתם עומדים. המצלמה מתמקדת בירכיים ובערווה
של אוסי, שם עומדים הכושים לגמור.
אוסי עם עיניים עצומות.
היא בדירה הקטנה שלה בלאס- אנג'לס עכשיו. שעת ערב, היא לבד,
יושבת ורואה טלוויזיה. היא חוסכת עכשיו כסף מקריירת הפורנו
שלה. עוד מעט תוכל לעבור לבית יותר גדול. היא רוצה כלב. אולי
יהיה גם גבר. כל זה מתרוצץ בראש שלה, ממלא את רוב המקום במוחה.
איפשהו בחלק ממש קטן של מוחה מונח כל השאר. היא לא נזכרת
הרבה.
אפשר להגיד שטוב לה.
עכשיו טוב לה.
עכשיו נכון לחיות. לחיות ככה.
הכושים גונחים מהר ובקול, קרובים מאוד לשיא. אנחה נפלטת מפיה
של אוסי. אנחה שלא קשורה לסצנה המצולמת. אנחה אמיתית שלה- אנחת
אושר.
אוסי פוקחת את עיניה ומיד עשרות דמעות זולגות במורד לחייה,
נופלות על חזה הלבן. עוד ועוד דמעות.
הכושים גומרים, אחד אחרי השני, בהפרש של שניות. גלים לבנים
מציפים את ירכיה של אוסי, את ערוותה, את התחת שלה.
אוסי מחייכת.
בוכה ומחייכת.