ואתה חי כאן, בחיים לא נורמליים כאלה.
ואתה חי כאן, ואתה מרגיש. אתה אוהב ושונא, אתה נפגע ואתה
מפוייס.
אבל בשום אופן - אתה לא מבין. כי פשוט אי אפשר.
אתה לא מבין, כי אתה חי במלחמה. כן, כן מלחמה - למרות שאף אחד
לא מוכן להודות בזה, ובתכל'ס מדינית זה לא נחשב.
אבל אם ילד בן ארבע ובן שנתיים בשדרות, שיוצאים לשחק זה לא
נחשב, וילד בן 19 שרק סיים בית ספר, הרבה הוא לא ממש הספיק
לעשות, והיו לו כל כך הרבה שאיפות וחלומות, כמו שיש לכל ילד בן
19 ואהבות, ומשפחה, חברים וגם חברה...
ואם גם זה לא נחשב, אז מה כן?
ואז אתה אומר לעצמך לעזוב את המלחמה החיצונית הזאת, הרחוקה,
המלחמה שגדולים ממך צריכים לטפל בה, ואתה נתקל במלחמה משל
עצמך. ואת המלחמה הזאת, אתה בהחלט לא יכול להשאיר לטיפולם של
ההם, הגדולים. כי היא שלך, והיא כל כך פרטית, שרק אתה יכול
לטפל בה. אבל איך תטפל?
הרי גם את המלחמה הזאת אתה בשום אופן לא מבין. הדבר היחיד שאתה
יודע, זה שיש שם מישהו למעלה שמכוון את הכל, ושהכל זה חלק
מתכנית, ושבעצם גם אתה חלק ממשהו - אבל אתה כל כך לא מבין.
אתה כל כך קטן מכדי להבין איך הכל שם פועל. והראייה שלך - כל
כך קטנה בהשוואה אליו, אז איך תבין?
ואתה חי...