ולא הותירה לי האהבה,
גם לא ראשי פרחים בצידי הדרך,
בכדי שאוכל לדעת,
איה מקומה.
וגם ניצן,לא הותירה לי,
צעיר ותפל,
לא ריחני, ולא צבעוני.
לסמן לי, בשקט, רגעי תחייתי.

רק עפר ואפר.
וריח עשן וגוויות.
וקול דממה דקה.
ותמונת הילדה - צעקה.
ושחור השמיים.
ושאגות רעמים.
ומבט א-לוקים מלמעלה.
ונהי מלאכים.

והגשם,
ששועט לרדת,
אל שלל צמתה,
להרטיב את לחיה, הדואבת,
להקל שברונה.
והיא, בעיניים שחורות ותמימות וכלות מסתכלת.
דמותה - כאישה בת גילי.
עת יגעו דמעות שמיים באפר,
ויצמיחו חיים ופרחים חדשים.