על העשב הרך, מאחורי עץ הערבה הישן ליד הכפר, שכבו על העשב
הירוק זוג חברות המכירות שנים, אפילו עידנים. צלילי הנחל הזורם
ליד כפות רגליהן הנעים את אוזנן.
הן התעמקו במחשבות על חלומות ישנים, מקומות רחוקים, חברים
אהובים, משאלות כוזבות.
"האם ניסית פעם לדמיין, מקום כל כך שלוו וחמים שאינך תרצי
לעזבו?" שאלה לילי את חברתה.
לילי הייתה איילה יפיפייה, מושלמת, עם נקודות עגולות ומונחות
בדיוק במקום המתאים, והייתה אהובה. חברתה לוריין הייתה גם
מדהימה ביופייה, אך בגלל אופייה הלא שגרתי לא הייתה אהובה
במיוחד, לפחות לא כמו לילי.
אבל בחזרה לסיפורינו, לוריין ענתה "האמת היא שכן לילי, האמת
שכן"."ואיפה זה יהיה לוריין?" לילי שאלה, לוריין הסתובבה על
צידה, בחצי שכיבה חצי ישיבה, והסתכלה ללילי עמוק בעיניים, "את
יודעת לילי, איפה הייתי לפני שנפגשנו?", לילי חשבה לדקה וענתה
בשלילה עם ראשה. לוריין התחילה לספר לה על מקום קסום, מאחורי
הגבעות הירוקות וההרים המושלגים, מאחורי החורשות והנהרות
הזורמים, מעבר ליערות עתיקי יומין, על מקום שבו היא גדלה עם
משפחתה בילדותה. בשעה שהיא סיפרה את סיפורה, דמעה החלה לזלוג
על לחיה, דמעה של געגוע.
לילי פתאום נעמדה על רגליה והחלה לרוץ ולדלג אל המדרון של
הגבעה עליה הן נחו, לוריין התרוממה ממקומה ובהבעה מופתעת שאלה
את לילי מה היא עושה? לילי ענתה, "אנחנו נמצא את המקום הזה,
נשמע משובב נפש, מקסים למדי, מי לא ירצה לבקר שם?"
לוריין שינתה את הבעתה המופתעת להבעת סיפוק, וחיוך עלה על
שפתיה, "בואי" היא לחשה ללילי באוזנה. הן התחילו לרוץ על
רגליהן האצילות, וריצתן הייתה אצילית וחיננית. הן נעצרו לפתע
כהן הגיעו לשולי היער הירוק והעתיק, כולם פחדו מהיער הזה, אף
נפש חיה לא התקרבה לשם, בצעדים חוששים הן החלו אט אט להיכנס
לתוך היער. קרני האור שנכנסו דרך צמרות העצים היה מנוקד בהתאמה
מושלמת לנקודות על גביהן של לילי ולוריין. לאט הן הגבירו את
מהירות הליכתן, עד שהגיעו לקרחת יער, רחבת אופקים, שנראתה
מצוינת לתנומה קלה אחרי המסע הקשה. לאחר שליקטו מעט עשב ושבעו,
הלכו לישון מכורבלות אחת בשנייה. כאשר התעוררו לאחר שעה בערך
גילו להפתעתן חבורת איילים שדומים להפליא למראה של לוריין.
"סיימון!" צעקה לוריין בקול חצי מופתע חצי מאושר, "מה מעשיך
כאן? השתנת מאוד" סיימון התקרב אליה וליקק את לחייה, "לוריין
בואי איתנו לכפר הישן, הוא עדיין שם קסום מתמיד, בואי ונהפוך
אותך לאחת משלנו" לוריין הסתובבה אל חברתה ואמרה לסיימון,
"ולילי תוכל להצטרף אלי? אחרי הכול היא חברתי הקרובה ביותר",
"סיימן הביט בלילי בהבעת זלזול ואמר "מצטער אני לא יכול, המקום
הזה לא מתאים לכל אחד לוריין, תצטרכי לבחור". לוריין דמיינה את
הכפר הקסום עם הנחלים הזורמים והאנשים שאוהבים אותה, לא כמו
בכפר שממנו הגיע עכשיו, ומחשבתה שקעה לזיכרונות נעימים, שפתאום
פנתה אל לילי ואמרה לה "מצטערת חברתי, אבל איני יכולה לוותר על
הזדמנות זו" הסתובבה בחזרה והחלה לרוץ בשירה את לילי לבד בקרחת
היער.

לאחר ריצה של שעה פתאום הסתובב אליה סיימון ואמר "אני מקווה
שלא בנית על להגיע לכפר בקרוב איילונת, כי הדרך הזו לא מובילה
לשם" פתאום עיניו של סיימון הפכו למרושעות, שטניות כמעט, הוא
ושאר האיילים אגדו סביבה במעגל והחלו להתקרב, "הדברים השתנו
כאן במקצת, את מבינה, אחרי שעזבת הכפר נשרף, ולא נשאר אף אחד,
חוץ מאיתנו, ועכשיו העשב כבר לא מספק אותנו, אנחנו צריכים בשר"
עלה חיוך על פניו "ומכיוון שאף אחד אינו נכנס ליער הזה חוץ
מכמה חיות טיפשות פה ושם ,אנחנו רעבים. המעגל החל לסגור עליה
ולוריין חשבה שאינה תוכל להינצל "איזה דרך נוראית למות" חשבה
לעצה.
לפתע, שנייה לפני שהאיילים רצו להתנפל על לוריין, לילי קפצה
מבין העצים ונתקלה בחבורת האיילים ופירקה את המעגל, בשניות
שנותרו לה עד שהאיילים יתקפו גם אותה דחפה את לוריין עם ראשה
והן שתיהן החלו לרוץ. אחרי שעה קלה הן הגיעו לאותה קרחת יער
בדיוק שבה הן נפרדו. "מה גרם לך לבוא אחרי?" שאלה לוריין,
"ובכן, משהו נראה לי לא בסדר ולא רציתי להשאיר אותך שם, דאגתי,
זה מה שחברות עושות נכון?". לוריין הביטה לאדמה בבושה, והן
המשיכו לרוץ. אחרי לא הרבה זמן, הן הגיעו בחזרה למקום שממנו הן
התחילו, בתור חברות אמת שעוזרות ונאמנות אחת לשנייה.
"אני מצטערת" אמרה לוריין והסתכלה ללילי לעיניים"
אמרה לילי "זה בסדר, את בבית"

המשל נכתב במקור לסדנה 48 בבמה החדשה