יום אחד, סתמי

הוא הביט מחלון חדרו לתחנת האוטובוס, וראה את האוטובוס שלו
עובר. הוא ידע כי הוא צריך לצאת בקרוב, וחישב את הזמן שייקח עד
שיגיע אוטובוס נוסף. הוא התלבש, גמר את הקפה של הבוקר ויצא
מביתו.
הוא גר ממול התחנה, כך שתמיד יכול הוא לראות את האוטובוסים
והאנשים שמחכים. הוא עבר את הכביש וחיכה. לאחר כמה דקות נמאס
לו לעמוד בתחנה והחל ללכת. הוא הלך על-פי המסלול של האוטובוס
כדי שיוכל לעצור אותו לכשיגיע.
השכונה הייתה שוממת, כפי שרק השכונה שלו יכולה להיות שוממת
באחת-עשרה בבוקר, בחופש הגדול, בקיץ. בדרכו לא פגש אפילו איש
אחד. לא היה חם בחוץ, אבל הוא הרגיש קצת חום דרך סנדליו.
אצבעות רגליו התחממו בעצלתיים מהשמש.
האוטובוס התקרב אליו ועצר. הוא עלה על האוטובוס. מעט אנשים היו
בו, והוא התיישב במושב האהוב עליו, זה שפונה אחורה בקדמת
האוטובוס. יעדו הסופי של האוטובוס היה הקניון העירוני.
הוא הוציא ספר מהתיק, ספר שקנה לאחרונה של סופר שאהב. זה היה
ספר של סיפורים קצרים, חלקם קצרים מאוד. למרות אורכם, הוא שקע
בכל סיפור וסיפור מחדש, כאילו רואה אותו דרך עיני הדמויות. בכל
סוף של סיפור, יצא מעיני הדמויות ומיהר לצלול לתוך הסיפור הבא.
כך עבר עליו חלק גדול מהנסיעה.
חייל אחד שאל אותו אם יש סופרמרקט בתוך הקניון, ומתי מגיעים.
הוא ענה שיש סופרמרקט, ואז הרים את ראשו מהספר כדי לראות איפה
הם. לפתע הבין כי זהו הרחוב של אהבתו. הוא שנא את המילה
"אהבה", אבל לא מצא ביטוי אחר. הוא נזכר בפעם שחיכה ליד ביתה
כמה שעות וחיכה שתחזור, כדי להגיד מה הוא מרגיש (הוא ראה את זה
פעם בסרט, וחשב שכך יוכל לומר לה את מה שהוא רצה זמן כה רב
להוציא מפיו). הוא חיכה זמן רב, ואז התחיל גשם חזק. הוא עמד
בגשם, אבל כשראה שלא חזרה והשעה מאוחרת מאוד, עלה על האוטובוס
האחרון לביתו. (לאחר מכן נודע לו מה עשתה באותו ערב, אבל הוא
השתדל כל-כך לשכוח זאת)
בעודו שוקע במחשבות, החייל נגע בו ושאל : "סליחה, אתה בסדר?"
הוא ניתר במקומו, התנצל והודיע לחייל כי עוד רבע שעה יהיו
בקניון.
הוא הסתכל סביבו וראה כי הוא והחייל הם הנוסעים היחידים.
הוא שקע שוב בתוך הספר, ובדיוק סיים את הספר כשהאוטובוס הגיע
לקניון. כל הדמויות רצו בראשו, הוא הרגיש את צעדיהם.
שניהם ירדו ונכנסו לקניון. החייל התרחק ונופף לו לשלום. הוא
נעמד ליד חנות משקפיים, ולפתע שכח מה היה החיפזון הגדול שלו
לבוא לקניון בשתים-עשרה בצהרים.
הוא עלה לקומה העליונה, נעמד ליד חנות הממתקים ובהה בחלון. הוא
ניגב את הרוק מזווית הפה שלו והחל להסתובב בקומה. הוא נכנס
לחנות ספרים, ונזכר כי רק לפני כמה ימים (או אולי חודשים, כבר
לא זכר במדויק) לא היה מבחר גדול בחנות זו. לא היו את פינות
הישיבה, המדפים הגבוהים, החלוקה לפי נושאים, המוכרות היפות,
לפני כמה ימים לא היה פה כלום, בעצם.
הוא יצא בחיפזון, והסתכל סביבו. כל החנויות נראו לו כאילו
השתנו מקצה לקצה מאז הפעם האחרונה שהיה בקניון.
מחשבות רבות רצו בראשו : מה אני עושה פה? אולי אני אלך הביתה?
למה נראה לי כאילו יש לכולם מה לעשות חוץ ממני? מה קרה למקום
הזה? זה רק אני, או שהכל השתנה? למה כל-כך קר פה? (אתה מרגיש
ממש את הקור רק כשאתה עם סנדלים) אולי אני אוכל גלידה? אולי
אני אלך לבית של זו שאני אוהב? מתי אני אראה אותה שוב? למה שום
דבר פה לא מעניין אותי? למה יש פה כל-כך מעט אנשים? אולי אני
אחזור לשכונה לשחק כדורגל עם התיכוניסטים? למה אני לא יכול
לחשוב רק מחשבה אחת, לכל הרוחות????????
את כל המחשבות האלו חשב לעצמו כשהנכה עם הכיסא גלגלים דרס לו
את רגל שמאל, בדיוק בחיבור בין האצבעות לכף הרגל.
וכל הדרך לבית החולים, לא חשב את כל המחשבות האלה. גם לא כאב
לו. הוא חשב רק מחשבה אחת : כמה חבל שבאתי עם הסנדלים.