[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עידן סימון
/
המשוררת

.
המשוררת

עיניה מכוסות במשקפי שמש, ליד הידיות קמטים קטנים. למרות משקפי
השמש, היא ממצמצת רבות. אור השמש זר לה, עבר הרבה זמן מאז חשה
אותו. היא מסתכלת סביבה בתדהמה, מנסה לקלוט את הרחוב, שהשתנה
במשהו מאז הלכה בו לאחרונה.
המשוררת נוטה לכתוב רוב היום בביתה, ולרוב היא נסחפת כל-כך, עד
שלפעמים יש שבועות בהם אינה יוצאת מהבית כלל, אלא רק שוקעת
ביצירתה ובמחשבותיה תקופה ארוכה. היום עליו מדובר הוא מהימים
הנדירים בהם היא יוצאת מהבית, ומנסה לקלוט מחדש את רחובות
עירה.
רק מעטים יודעים כי היא באמת חיה כך, כל השאר חושבים כי יש
בדבריה מימד של הגזמה.
אך באותו יום, לא היה ספק מהי האמת.
באור השמש החזק והחם, נראתה שברירית וחלשה, כאילו די בקרן אור
בודדה להפילה על המדרכה.
היא יצאה מהבית רק בשביל קניות, שיננה לעצמה, אך למען האמת,
היא רצתה לחוש שוב את העולם המתקיים מחוץ לביתה, לא להיות
סגורה כל הזמן בתוך אותה אוירה של כתיבה מתמדת.
היא בחנה את פני העוברים והשבים, ונראה היה לה כאילו איש אינו
רואה אותה, כאילו אין היא נוכחת באמת באותו רחוב סואן. היא גם
ראתה בפניהם משמעות כלשהי, מטרה ברורה (בהשוואה אליה).
היא עצרה, הלכה עוד מספר צעדים והתיישבה על ספסל. היא נשמה את
האוויר החמים אך לא מעיק של הבוקר והסתכלה על רגלי האנשים
הממהרים הרחוב. מדי פעם הרימה את מבטה, רק כדי לא לשקוע באותו
מבט.
לאחר מספר דקות הצמידה את גבה לספסל והשתפלה במקומה. היא חשבה
לעצמה מחשבות עצבניות של בוקר לא נעים, כי הרי בהשוואה אל כל
שאר האנשים ברחוב, היא ראתה את עצמה כנטולת מטרה ושורשים.
בעיניה, העיסוק רק באמנות נראה תלוש ולא-מציאותי, לא בסיס
הגיוני לחיים.
היא חשה את עצמה נסחפת בזרם התנועה של האנשים, מקווה שמשהו
יקרה והיא תפסיק לחשוב.
לפתע איש גדול ושמן התיישב בקצה השני של הספסל ודיבר בפלאפון
לידה. הוא ניסה להרגיע חבר שלו. היא לא הבינה מה החבר מהצד
השני של הקו אומר, אבל היא שמעה את הקול של החבר - אבוד,
עצבני, נואש. האיש הגדול והשמן המשיך לנסות להרגיע אותו,
ומילות ההרגעה כאילו חדרו למוחה. היא הרגישה כאילו הוא דיבר
אליה, כאילו גם היא נהיית פזיזה מדיי בהחלטות שלה. היא החליטה
ללכת לכיוון הבית שלה שוב, לחשוב. בדרך עברה ליד קבצן, ותרמה
לו 10 שקלים. היא לא שמה לב לעובדה שהוא נכה, שחסרות לו אצבעות
הרגליים ברגל שמאל, הוא פשוט היה שם. היא חלפה על פניו והלכה.
בבית, פתחה את החלונות. החלונות חרקו מעט, הם היו ישנים ולא
פתחה אותם הרבה זמן. בלי מזגן היום, אמרה לעצמה. היא התחילה
לכתוב. היה לה חיוך קטן על הפנים. היא החליטה לכתוב סיפור,
הפעם הראשונה שלה. היא קראה לו : "אולי". הסיפור היה על מישהו
שמרגיש יום אחד שהעולם מסתובב אחרת, או אולי הוא. גם על הסוף
כבר חשבה, בסוף הגיבור מבין כי לעולם לא יוכל להבין את השינוי,
רק להרגיש אותו, וגם זה רק אולי.
באותו יום, לא היה ספק מהי האמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
המרכיב הראשון
בשיחה: אמת
השני: היגיון
בריא
השלישי: הומור
בריא
והרביעי:
שנינות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/01 14:59
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עידן סימון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה