ברגעי דממה סתווית
נאחזת כציפור פצועה
בענפי עץ מוצהב.
בעתות רחשי הרוח
הנוגעים לא נוגעים בי
מתרסקת אל האדמה.
בוהה בתכלת השמים
רואה אותם, הדורסים,
קרבים אלי, מבקשים
לפרוס גופי, ללא רחמים.
עוצמת עיניי, מצפה
לרגע בו יותר דמי
והם, המחילה רחוקה
מאתם והלאה ומצפון
בם, איין.
תרה אחר נקודת מוצא,
נקודת הכוח הנפשית,
החבויה במסתריי,
שנצרבה בי ביום היוולדי
זו שתדע ביום מן הימים
כשאזדקק לה להרימני מעלה.
והיא, לגילוי הזה מסרבת
כאילו מבקשת עוד להשאירני
במכאובי, כקדם.
צהוב העלים ואודם פצעיי
מתערבבים להם לכתום הסתווי הנצחי. |
