סיפור זה הוא חלק ממחזור דוגמאות הכסף, שאליו יצטרפו בקרוב
סיפורים נוספים. כל סיפור עומד בפני עצמו, אבל העלילה שלהם
קשורה אחד לשני בסופו של דבר

"ובכן? את חושבת עדיין שתוכלי להתחבא ממני?" שמעתי אותו אומר
מעלי. האפלה עטפה אותי כל אותה העת. והיה לי קר. כל כך קר.
ובכל זאת, היה עידוד לשמוע קול של מישהו מהזן שלי, אפילו והוא
אקורו. עצמתי את עיניי ונאנחתי. החשיכה הייתה לא טבעית, ככה
שאני לא אראה יותר מכך אם אעצום את עיניי. היד שלו נגעה בכתפי.
נרעדתי למגע שלה. אני לא רגילה למגע. אני גם לא מצליחה.
"את יודעת שאם אני אעזוב אותך תקפאי למוות?" שאל, ממשיך את
השיחה הקודמת.
"אולי מוטב שכך" מלמלתי בצרידות. החושים שלי היו מבולבלים
לחלוטין. אפילו לא הצלחתי לקבוע את המיקום שלו. פקחתי את
העיניים ובהיתי בחשכה.
"אני לא רוצה שתמותי" שמעתי אותו אומר "זה יצער אותי".
"למה?" שאלתי בלחש. אם הייתי יכולה הייתי צוחקת, אבל גם זאת לא
יכולתי.
"כי אסור למישהו למות ככה." ענה לי. נאנחתי.
"למה שיהיה למישהו אכפת?" שאלתי בלחש. גרוני צרב. אבל המשכתי
"בבקשה תוריד ממני את היד". ידו הוסרה.
"כל האשוני פוחדות ממגע?" שאל. לא עניתי. ידעתי שהוא יודע את
התשובה.
לרגע הרגשתי חום ליד לחיי, וידיים כלשהן ניכרכו סביבי. הוצדתי
למשהו חם והורמתי. כעבור כמה רגעים הבנתי שהוא הרים אותי,
ומחבק אותי. ראשי צנח ככל הנראה על כתפו. הייתי מותשת.
"עזוב אותי" מלמלתי. ואז הרגשתי אותו נע, והאדמה נעלמה מתחת
לרגלי. עצמתי את עיניי בשנית. כאשר פקחתי אותן, ראיתי את הירח,
שגם אליו נשאתי תפילה מידי פעם. ידעתי שאם אתנגד אפול, אז לא
זזתי. לא ממש רציתי למות.