ידעת מה את חושבת,
ידעת מה את אומרת,
ועכשיו את לא יודעת כלום.
כאילו התקרה קרסה עלייך
ביום בהיר אחד,
כאילו טורנדו נשא אותך
רחוק מן העולם,
כאילו עוד לא הבנת איפה נחתת,
כאילו את עוד מאמינה שהכל
אותו הדבר,
כאילו את עוד רוצה את אותם הדברים.
המערבולת סוחפת אותך רחוק,
מכל עין אנושית.
המבט בעיניים יוצר חומה
בינך לבין העולם.
העיניים מתמלאות בדמעות
עלייך ועל אחרים.
את רואה הכל
ומבינה מה את רוצה.
את לא רוצה להקשות על עצמך
יותר ממה שזה עכשיו.
את מתנדפת עם הרוח
ונבלעת בגלים,
את נמסה בשמש
ונעלמת בגשם החזק.
את שותקת
כי את לא יודעת מה לומר
לא בלעת את לשונך,
אלא את הנשמה.
הבלבול גורר אותך
למערבולת אינסופית של רגשות
שמתנפצת לבסוף
בקשה שבסלעי הים.
העט כותבת מה שמכתיב לה הלב,
הנשמה רוקדת לצלילי המוזיקה
הנשמעת באוזניך
המחשבות לא עומדות בתור בראש
והן הולכות להתפרץ
ולקבור אותך בהן עוד יותר.
קשה לך לקבל את העובדה
שאת כל כך שונה מאחרים
קשה לך לקבל שאת כבר לא יודעת
במה את שונה
קשה לך לחשוב מחשבה אחרת
את כבר מוקפת
וזה כבר מאוחר.