אומרים, שבשביל סיפור טוב, צריך נבל, גיבור ועלמה במצוקה. אבל
למי אכפת מה אומרים?
יום יבוא, והוא יזכור את התקופה ויחייך. הוא יקרא לה התקופה
הכחולה. בגלל אלף ואחת סיבות. מובנות ולא מובנות. הוא יחפש
באלבום התמונות, ויתאכזב על כך שלא ימצא אף תמונה שלו. הוא,
ללא הגוף הצעיר והחלק, והשיער המפוזר והעיניים החומות. רק
מילים יישארו. מילים כאפר. מילים וירטואליות.
הוא יכנס לחדרו הישן, ויתפלא כמה השתנה. וכמה לא. הוא ימטיר
קללה בלבו על כך שלא שמרו על אוסף הדיסקים המצומצם שלו, ויצחק
כשיראה את התמונה הישנה מהבר-מצווה. ואז הוא יראה את הפרחים
הלא-אמיתיים. בתקופה הכחולה, הוא נהג לסדר אותם כך שיבטאו את
הרגשותיו. הרבה פעמים הם היו מופנים אחד מהשני. סמל טיפשי,
יחשוב, כשהוא מסדר אותם שוב לפי הרגשתו הנוכחית. הוא הרי תמיד
היה (ויישאר) אוסף של ניגודים.
הוא יזכור איך תמיד קיווה (באותה תקופה כחולה), שמישהו יזדמן
לחדרו. מישהו עמוק, שיראה את התמונות המנוגדות ויבוא ויחבק
אותו כאילו אומר: תחזיק מעמד, גם אני הייתי שם, תחזיק מעמד.
הוא ירחם על עצמו, ההוא, ויצא מהחדר כאילו ראה רוח. על מצחו
תיטוף זיעה קרה.
זה יתחיל ביום בהיר, קצת אחרי הצבא. הוא ייסע במכונית, בעוד
שהרדיו ישמיע איזשהו שיר ישן ונוסטלגי. הוא יגיע לצומת עם
רמזור ואז - למרות שלא יהיה לו פלאפון - יתחיל לדבר אל עצמו.
בגלוי, ליד כל המכוניות והאנשים שיוכלו להציץ לו דרך החלונות.
ידבר לעצמו, בקול, באמצע הכביש הסואן והמכוניות בניוטרל.
והאנשים יסתכלו עליו וימשיכו הלאה. אדם מדבר בדיבורית - לא
משהו מיוחד, יחשבו. והוא ייקח את זה צעד אחד קדימה ויקנה
דיבורית אישית. בכל פעם שיתחשק לו לדבר אל עצמו, הוא פשוט
ירכיב את הדיבורית. האנשים ברחוב יעריצו את אומץ ליבו. הנה אדם
שבועט במוסכמות ולא מפחד להראות לכל העולם את הבעיות שלו ואת
חייו (!). או, הם יופתעו לדעת כמה הם צדקו.
משוגע אחד שיפגוש ברחוב יתחיל לשיר שירי ארץ ישראל, ויזכיר לו
איך תמיד רצה לקנות פטיפון. אז במסגרת הפינוק העצמי הוא ירוץ
לחנות עתיקות ויקנה אחד יפה שפועל, עם אוסף תקליטים של להקות
נשכחות. מישהו פעם חיבר את המילים לשיר הזה, יחשוב לעצמו. ואת
המנגינה. מישהו פעם גם חווה את ההרגשה שבשיר.
ואז, בשתיים לפנות בוקר, כשכל השירים כבר הושמעו, הוא יוציא את
ליבו ויניח אותו בעדינות על הפטיפון. ייתן לסיכה לשרוט. לאט,
לאט, לאט. כל סיבוב זה מה שיכולתי להיות ולא הייתי, יחשוב. כל
סיבוב זה חלום שהיה לי ונופץ לרסיסים. כל סיבוב זה סרט יפה עם
סוף עצוב. חיים שנקטעו בגידם. כלב רעב שלא הבאתי לו אוכל. כל
סיבוב זה אדם שפגשתי ברחוב. חבר איתו רבתי על שטויות. יום
שחייתי בפחד. כל סיבוב זה רחמים עצמיים. תקוות גדולות. זה מה
שהוא- תקוות גדולות.
הוא יקרא פעם מאיזשהו סטיקר: 'היום הוא המחר שאתמול כל-כך דאגת
בגללו'. פילוסופיה בשני גרושים. חכמת חיים לא ממוצה. עצה טובה
שאיש לא יפעל על פיה. אירוניה שאיש לא מבין. תמונות מבולבלות
שיוצרות תמונה בהירה.
הוא יחלוף ליד הבית של האקסית שלו. האחת והיחידה שלו. הראשונה
והאחרונה שלו. הוא מאד בררן. סוס טוב לא מחליפים באמצע המסלול.
אבל מה אם הסוס מחליף אותך?
הוא יפגוש אותה בצבא. שיער שחור ועיניים אפלות ועצובות. אף
סולד כמוהו. הם יחייכו הרבה, וגם יבכו. יום אחד היא תביא לו
קפה חם באמצע המשמרת, והוא יחייך חיוך מריר ויביט לתך עיניה.
ויביט ויחייך. דקה שלמה, יחפש בתוך עצמו ובתוכה. ורק כשישתכנע
שהיא היא ההיא, יקרב את שפתיו וירעיף לה נשיקה ארוכה, שתתחיל
כמוזרה, קרה ומחוספסת, אך תיגמר בשיכרון חושים שימשך כל
הלילה.
ואז הוא יראה את האופנוע של ההוא ויראה את האור נכבה אצלה
בדירה. 'הדפוק הזה עושה לך טוב?' ישאל באכזבה. ואז, כי כבר לא
יהיה לו אכפת, יתחיל לשיר ליד כל קהל המאושרים עם קולו הצרוד:
"הדפוק הזה עושה לך טוב, או-או, הדפוק הזה עושה לך טוב..."
והאור לא יידלק. והאיש עם האופנוע לא יצא מן הבניין בהרגשת
פספוס.
והאנשים יצחקו - כזה מאושר, שפשוט בא לו לשיר. או, הם יופתעו
לדעת כמה הם טעו.
חבריו הקרובים ישכנעו אותו לצאת איתם למסיבה באיזשהו מועדון.
הם יצטרכו נהג פיכח והרי הוא לעולם לא ישתה. שתייה היא בריחה
מהמציאות, והוא לא רוצה לברוח, הוא רוצה להיחטף. שמישהו ישים
לי 'מיקי' לתוך הסודה. הנה, אני לא מסתכל, בבקשה?
והתקליטן ישים שירי סמבה, כאלו שהיו פופולאריים במהלך התקופה
הכחולה שלו. והוא יתעלל במילים של השיר ויתחיל לרוקן את הלב
ולחייך. "ואני אוכל במבה ואת תשימי לי גמבה, ואני אצעק כי, ואת
תבכי לי, ואני אתחנן , שאת תפסיקי לעצבן, ואת פשוט תקומי
ותלכי, ואת הטלפון תנתקי, את הפרחים תשרפי, ועם אחרים
תצאי..."
בחורה צעירה עם אודם שחור, שיער אדום, ועגיל בגבה תתיישב לידו.
"אתה רוצה לרקוד?"
"אתה רוצה לרקוד?"
"רק אם תלמדי אותי..." הוא יענה לה באחד ממועדוני הרגאיי שהיא
תאהב.
"הנה, מזיזים את הרגליים ככה".
"ככה?"
"כן, ככה, לא! אאוץ', דרכת לי על הרגל!"
"זה סיכון שהיית צריכה לקחת..."
והם יצחקו. וייהנו. והעננים יראו להם כל-כך רחוקים.
"לא מעוניין." הוא יענה לה ויחייך חיוך דבילי. היא תקום
מאוכזבת ותסנן 'פריק!' כך שרק הוא ישמע. "תודה מקרב לב..." הוא
יענה לה בחוזקה, כך שכל המועדון ישמע. תמיד עונים 'תודה רבה'
לאנשים שמקללים אותך. 'תודה רבה' ו-'אני אוהב אותך'. אבל הוא
יבטיח לה שלא יגיד 'אני אוהב אותך' לבחורות אחרות ממנה.
חבל שהוא לא יתעקש שהיא תבטיח לו את אותו הדבר.
הוא ייצא לשאוף אוויר צח. אדם ינסה להדליק סיגריה בעזרת מצית
ויגלה שהיא ריקה. "יש לך אש?" האדם ישאל.
"לא אין לי..."
"לא אין לי. פשוט אין לי כוח יותר. אין לי כוח לכל הפחדים
והחששות והדאגות. אין לי כוח לתסבוכים שלך. אני בחורה. אישה.
אתה אמור לא להבין מה אני רוצה, ולא שאני לא אבין את מה אתה
רוצה. אתה לא בשבילי. לא, זה לא אתה. זה אני. אני צריכה קצת
חופש. קצת 'פלינגים', וסקס מזדמן, וסטוצים."
והוא יעמוד שם, דמעות יתחילו להתאסף בעיניו ופרצופו יהפוך
מריר. הוא ירצה לספר לה כמה הוא שונא אותה כרגע אבל הוא רק
ישתוק. הוא בחיים לא יגיד משהו שיפגע בה.
"שיהיו לך חיים יפים בלעדי." הוא יאמר ויסתלק.
היא תטפח לעצמה על השכם על כך שנפטרה ממנו כבר, ושאי-אפשר
להאשים אותה. גבר מתוסבך, היא תחשוב, זה נועד להיכשל.
הוא יתניע את המכונית ויתחיל לבכות. לכעוס. צפירות מקוטעות
ישמעו כאשר יכניס אגרופים להגה המסכן. ואז הוא יתעשת מעט,
יעביר לדרייב ויתחיל לנסוע. באחת הפניות הוא יפנה מאוחר מדי
ויתנגש בפנס רחוב. הם יוציאו אותו מהסדיר. הרופא המנתח ישאל
אותו שוב אם הוא בטוח שאין מישהו שאפשר ליצור איתו קשר. קרובי
משפחה, חברים.
"לא אין לי..."
באחת התערוכות שיבקר בהן יתקל בפסל מוזר. שלוש סוללות דורסל
שעל הקצה שלהן מסודרים הסימנים: - + +. תחילה יחשוב שיש שם
הרבה גימיק וקצת מחשבה. אחר-כך יחשוב שיש שם מעט גימיק והמון
מחשבה. לבסוף יחליט שיש שם מחשבה שכילתה את עצמה וגימיק
מטופש.
הוא ירשום את שמו של האומן על פיסת נייר ויכניס לארנקו. רק
למקרה שיתקל בשם הזה בעתיד.
הוא יעצור ליד תמונה של כלב מיילל אל מול ירח וחורשת יער
אקליפטוסים.
"איך זה?" תשאל אותו.
"חתול יפה..." הוא יגחך.
"איזה חתול?" היא תשאל ותכניס לו אגרוף חלש לצלעות. "אתה לא
רואה שזה כלב?"
"הזנב הטעה אותי."
"אתה תראה, יום אחד אני אהיה מפורסמת ואתה תסתובב לידי כמו כלב
מוכה, שאין לו דבר טוב יותר לעשות מאשר לרדוף אחרי הזנב של
עצמו."
הוא ייצא מהתערוכה ויתחיל ללכת ברחוב. מה בעצם רציתי להגיד?
איך היא יכולה לגרום לי להרגיש יותר טוב? הפעם הוא ישכח להוציא
את הדיבורית. זה כבר יהיה לקראת הסוף. מה אני רוצה מהחיים
המסריחים האלה? אומנות? אהבה? חברים? מוסיקה? זיכרון? אותה?
הוא יתחיל לחשוש שמעולם לא היה או יהיה מאושר. להבדיל - כשהוא
היה איתה. אולי.
כלב מיילל יטיף את דרשתו לאור הירח. הוא יתקרב אל הכלב ויתחיל
ליילל גם כן. שניהם, כלב ואדם, מטיפים ואין איש שישמע. עולם של
כלבים. תחילה שניהם יטיפו, ואז הכלב יעזוב ורק הוא יישאר.
והאנשים שיחלפו יתעצבו, ולא ידעו מה לחשוב. "מי אתה?" הם
יישאלו.
"אני? אני תקוות גדולות ושיער מפוזר. פרצוף יפה ליד פרצופים
יפים יותר. שחור ולבן בעולם של אפור. מיסטר נייס ללא סמים. אני
חלום שנופץ לרסיסים. אני סרט יפה עם סוף עצוב. אני רחמים
עצמיים. פילוסופיה בשני גרושים. חכמת חיים לא ממוצה. עצה טובה
שאיש לא יפעל על פיה. אירוניה שאיש לא מבין. פרדוקס מהלך.
תמונות מבולבלות שיוצרות תמונה בהירה. אני... לא יודע. מי
אתם?"
האנשים לא יענו לו. מה זה משנה, בלאו הכי הם לא מבינים שום דבר
מהחיים שלהם. והיא? הוא יאחל לה שיהיה לה רק טוב בחיים. ושאולי
תחטוף איידס מהדפוק עם האופנוע ולא תשכב עוד עם אף-אחד.
הוא יזכור את התקופה ויחייך. יחייך כשהוא יתניע את המכונית
וייסע אל עבר השקיעה. האיש ברדיו ידבר הרבה יותר מדי, ואולי
לבסוף הוא ישמיע איזשהו שיר ישן שאיש לא שמע עליו.
המלאך שליווה אותו עוד מההתחלה יתחיל לדבר אנגלית ויסתכל עליו
בעצב.
Thats right sunny-boy, fade away. Fade away into the sunset
like all forgotten heroes do... Fade away so one day you
could sing:
Free at last, free at last; thank God Almighty, I am free at
last.
