דוגוויל -  ניתוח קולנועי נטול מערכות, סדר, סמליות או
מסר.

זהו סרטו הראשון של פון טרייר שיצא לי לראות. מדובר בסרט ארוך
מאוד (כשלוש שעות), שהופך מהר מאד למטריד מאד, מקומם ופשוט
מעצבן. שני דברים מושכים את תשומת לבו של הצופה ישר מן ההתחלה:
התפאורה המינימליסטית, והקריינות. התפאורה הפתיעה אותי וגם
קבעה את הטון של הסרט בשבילי. החדשנות והמקוריות של סט עיירה
שמורכב כולו ממשטח שחור ענק, עליו משורטט בגיר תוואי הבתים,
תוואי הרחוב (ואפילו כלב!), כאשר ליד כל מקום כתוב גם את שמו.
בהחלט גימיק שתפס אותי והעניק לסרט נופך חדש. תחברו את זה עם
קריינות של מספר כל יודע ותקבלו משהו שדומה יותר להצגה מצולמת
מאשר לסרט. בין אם קריינות היא טובה לסרטים או לא - במקרה הזה
היא פשוט מאפיינת את הסרט ואת האווירה שלו כמשל מוסרי וחברתי
על האדם והחברה. אני לא יכול לדמיין את הסרט הכה-מופשט
והסימבולי הזה, ללא הקריינות, או עם סצינות ביאור שיגרמו לצופה
"להסיק" בעצמו. ותאמינו או לא, אבל אפילו הקריינות היא
סימבולית לדעתי, ועל כך בהמשך.
תחילת הסרט בהיכרות עם תושבי העיירה הקטנה דוגוויל. מדובר
במגוון רחב של דמויות שונות וצבעוניות, כולן שונות זה מזה כמעט
בכל פרטי אישיותם, אולם אף על-פי כן ישנם גורמים המחברים
ביניהן. מדובר ברשת שטווה כל קהילה על חבריה והקשר המיוחד
שנוצר ביניהם. "סקרנות מאופקת" ככה תיאר זאת הקריין במהלך
הסרט, אולם אין זאת כוונתי. אין ספק שתושבי דוגוויל היו סקרנים
מתישהו במהלך הסרט, אולם התכונה הכללית שמחברת בין תושבי
דוגוויל, לדעתי, היא דווקא תחושת השמרנות הקהילתית שלהם, שללא
ספק נובעת מהיותם עיירה קטנה ונידחת בהרי הרוקי, וגם מן התקופה
הקשה בה הם חיים - השפל הכלכלי של שנות השלושים. "לעיירה יש
בעיה לקבל" טוען טום. דרך קולו של הקריין העוקב אחר דמותו של
טום, גיבור משנה המוצג כאינטלקטואל שכוונותיו טובות וביצועו
לוקה, מתגלים לפנינו אנשי הכפר - אנשים רגילים, בני-אדם לכל
דבר - ותו לא. הם אינם מוצגים כטובים או רעים. טוב ורע עדיין
לא קיימים בסרט. הטוב יגיע עוד מעט, ואחריו הרע, ויחד הם ירקדו
ביניהם במהלך הסרט עד שייעלמו כליל בסופו.
גרייס, גיבורת הסרט, אשר שמה סימבולי לחסד באישיותה, נכנסת
לסיפור כאשר היא מפרה את שלוות העיירה הקטנה. היא מוצגת כאישה
מסכנה, נרדפת, יפה והגונה. אצל הצופה נוצר ישר קשר רגשי סימפטי
ביותר כלפי הדמות, ובעקיפין, כלפי כל מה שהיא מייצגת. כאשר היא
מתגלה כאדם טוב לב, רחמן ואמפתי - היא מייצגת בעצם את מידת
הטוהר, הטוב והרחמנות בעולם. למרות היותה נרדפת, היא מוצגת
כדמות גאה, ואין סימן לחולשה ולפאסיביות שבהן היא עתידה
להידבק.  
גרייס נושאת את מתנת הטוב, החום והפתיחות לדוגוויל - היא כובשת
את לב התושבים והופכת אותם ל"טובים" בעיני הצופה. אולם בתהליך,
דוגוויל כובשת את ליבה והיא מתאהבת במקום, בתושבים ובחיים
בדוגוויל, שמגשימים את דעותיה הקדומות ומחשבותיה בדבר הפשטות
של החיים בעיירה קטנה, וטוב ליבם ואצילותם של האנשים הפשוטים.
יותר מכל היא מתאהבת בטום, שמתאהב גם בה. ויראו הכל כי טוב.
אולם אז מתחילה ההתדרדרות. הישארותה בעיירה מותנית בהסכמת כל
התושבים, ועל-מנת להישאר היא מנסה לרצות את כולם. האמתלה של
תושבי העיירה היא שמדובר בהערכת האישיות שלה. הם בשמחה היו
עוזרים לה ללא כל תמורה, מתוך טוב ליבם, אולם הם צריכים לבטוח
בה קודם. לאט, לאט הופכת גרייס לכלי בידי תושבי דוגוויל,
שמנצלים אותה יותר ויותר. הטראגיות בדבר, הוא שהכל באשמתה.
אהבתה לטום ולדוגוויל גורמת לה להפוך פאסיבית לנוכח התגברות
הניצול, ונראה כי אם רק תעמוד על שלה ותפגין התנגדות, היא תוכל
לעצור את כדור השלג המתגלגל לפני שיהיה מאוחר מדי. תושבי
העיירה מתחילים לסחוט אותה ולנצל אותה על-מנת להשיג ממנה את
מבוקשם. תחילה הם דורשים ממנה לעבוד יותר ובפחות שכר. לאחר מכן
מורגש תהליך של ניכור, בו נהפכת גרייס לאזרח סוג שני - היא
ננזפת על כך שחצתה בשביל העובר בין שיחי האוכמניות, משום ש"רק
לתושבי המקום מותר לעבור שם", וכאשר היא מגנה על עצמה, היא
מאוימת ברמיזה על המשך שהייתה בדוגוויל. האיומים מתגברים, וכך
מתחיל הניצול, אשר מגיע לשיאו כאשר אחד מתושבי העיירה אונס
אותה, באיום שיסגיר אותה למשטרה אם תצעק או תתנגד.
הפאסיביות הזאת של גרייס מקוממת מאד עבור הצופה מהצד, כמעט לא
אמינה. איך היא יכולה לתת להם לנצל אותה ככה? זה לא נתפס. אולם
בתור אחד שסבל מהצקות בריון ביסודי, ובתור עם שהלך בפאסיביות
מטרידה אל תאי הגזים - אני חושב שהסיפור הזה הוא הרבה יותר
מציאותי משנדמה לנו, ופה בדיוק טמון החשש האמיתי - דברים מעין
אלו כבר קרו בעבר, וזה מטריד מאד לחשוב שהם עלולים לקרות
בשנית. אי אפשר לפטור את דוגוויל כ"סתם סרט". במקום כלשהו,
בזמן כלשהו, מישהו עלול לחוות את זה שוב. ייתכן שאנו כה כועסים
ומתרגזים לנוכח הניצול מכיוון שאנו חווינו סיטואציות דומות,
בקנה מידה כזה או אחר. אחרי הכל אנו חיים בחברה מאד נצלנית,
אפילו במעגלים הכי "קדושים" לכאורה של חיינו אנו עלולים לחוות
סחיטה כזאת או אחרת. וזאת אחת מהאמיתות היותר שטחיות של הסרט
על העולם בו אנו חיים, שאני חושב שאפשר לתמצת לכדי כמה שורות
משיר: "...חלק מהם רוצים לנצל אותך, חלק מהם רוצים להתעלל בך,
חלק מהם רוצים שיתעללו בהם..."
אפילו לנוכח הניצול המחפיר הזה, גרייס עדיין שומרת בליבה מקום
למעט הטוב שעדיין קיים בדוגוויל. מעט הטוב הזה ייעלם מליבה רק
לאחר שישברו לה את אוסף שבעת הפסלים אותם עמלה לרכוש מהחנות
בדוגוויל, כעונש על כך ש"פיתתה" את הגבר שאנס אותה פעמים כה
רבות. היא מחליטה לברוח, אולם זה מאוחר מדי. ניסיונה נכשל,
והיא הופכת לאסירה בעלת כורחה בדוגוויל, שפחה לגברים ולנשים
כאחד. כולם חוץ מטום, אשר מנסה לחשוב על מוצא. כל המטען הרגשי
שהשקענו בגרייס כסמל לטוב, פונה עכשיו כנגד אלו שפוגעים בה
ומתעללים בה, והופך אותם לסמל הרע. אני, הצופה, שונא אותם.
אפילו הילדים מתעללים בה. העיירה הופכת "רעה". דוגוויל חושפת
את שיניה.
טום אוסף את תושבי העיירה ומנסה לעמתם עם גרייס, בתקווה שגרייס
תוכיח אותם, והם, בתמורה, יכו על חטא ויבינו ואת שעשו. אולם
באסיפה מתכחשים תושבי דוגוויל לאשמות, מייחסים אותם כשקרים,
ואף חוששים מפני התפשטות שמועות על העיירה ועליהם. יש להיפטר
מהאישה הזאת, הם מסכימים. טום, מזועזע, פונה נגד תושבי הכפר.
אצל גרייס, מכורח תשוקתו המינית, הוא מפציר בה לשכב איתו בטענה
שאין זמן יותר מתאים מזה. גרייס רוצה להתאחד איתו רק בחופשי,
ולאחר שהוא מתעקש, מודיעה לו שאם רק יאיים עליה, כמו האחרים,
היא תיענה לו.
טום מסמל לאורך הסרט את האינטלקטואליות. הוא מוצג על ידי
הקריין פעמים רבות כ"פילוסוף הצעיר". למרות שבהתחלה הוא מוצג
כדמות חיובית, עד מהרה הפגמים שבו מקבלים ביטוי מוקצן, ועקב
פעולותיו הוא מאבד את הסימפטיה שרוכשים כלפיו הצופים. בעוד
כוונותיו הן טובות, וכך גם ליבו, הוא הופך בעצם קטליזטור
להתדרדרות של דוגוויל וגרייס. חוסר ההתנגדות שלו הופכת אותו
לצופה מהצד, המתבונן במעשים נוראיים ושותק. אפילו האידיאלים
אותם הציב לעצמו נשחקים. אפשר למצוא בדמותו ביטוי להרבה ביקורת
כנגד האינטלקטואל הרקוב, שמשבש את המוסר ולא מעלה אותו, המציב
אידיאלים ולא דובק בהם, כצופה מן הצד על זוועות איומות. אמת
שטחית נוספת שמסתתרת בדמותו היא שהדרך לגיהינום רצופה כוונות
טובות.
הפחד שמא ייכשל בגרייס מרתיע אותו. הוא מגיע למסקנה שגרייס
מסוכנת להווייתו המוסרית, ובאירוניה אכזרית אך עם זאת כה
מתאימה להלך הסרט, החשש מפני מעשה לא מוסרי, גורר אותו למעשה
הלא מוסרי הגדול מכולם - והוא מחליט להסגיר את גרייס לידי
רודפיה. במעשה זה האינטלקטואליות מוצגת כאיוולות גמורה,
המאפילה על שיקול הדעת הטהור שנובע מהמוסר הפנימי הטמון באדם.
טום הופך לנבל הגרוע ביותר, לבוגד. הכעס אליו מתעצם, ולמרות
שדמותו היא אמנם פחות "רעה" מבין שאר תושבי דוגוויל, הוא מוצג
כרע הגדול ביותר.

"The person who loves everybody and feels home everywhere is
a true hater of mankind. He expects nothing of men, so no
form of depravity can outrage him" - Ayn Rand

ישנם הרבה סרטים שהטרידו אותי לאחר שצפיתי בהם, אך לאף אחד לא
היה סוף כה מספק לקהל הצופה כמו לדוגוויל. מספק לאו דווקא
במובן הטוב של המילה. בסוף הסרט מוצגות שתי עמדות מנוגדות זו
לזו. אביה הגנגסטר, "רודפה" של גרייס, טוען שזוהי יהירות
מוחלטת לא לשפוט בני-אדם לפי אמות המידה שלך, משום שאז אתה
פוטר אותם כנחותים ממך ולא נותן להם אפילו סיכוי להתעלות על
עצמם. גרייס טוענת שזוהי יהירות לשפוט בני אדם לפי אמות המידה
שלך, כאשר אתה לא סבלת מהתנאים הקשים שהם סבלו. בסופו של דבר
היא מתהפכת בעמדתה, ומגיעה למסקנה ששום דבר לא מצדיק את מה
שדוגוויל עשתה לה. בעזרתם של הגנגסטרים היא נוקמת נקמתה
בעיירה, משמידה אותה ואת כל תושביה - גברים, נשים וטף, כאשר
היא יורה, דווקא בראשו של טום, משכן האינטלקטואליות העקומה
שלו, באופן אישי. הקהל מתענג על קתארזיס מחליא כזה, שבו השמדתם
של בני-אדם נראית כמעשה הראוי והצודק, גרייס הופכת לאנטי-תזה
שלה, והסרט מסתיים בסוף נטול ערכים ומוסר של ממש. הסוף "טוב"?
הסוף "רע"? המושגים האלו כבר איבדו את משמעותם בתוך הסרט עבור
הצופה. הם נעלמו, ואחרי שנעלמו ההבנה הנוראית מחלחלת, שאחרי
הכל, ולמרות הכל - הם היו בסך הכל בני-אדם. אתה עוזב את הסרט
מתוסכל, עם אמת עמוקה אחת ויחידה - האנושות מכוערת, רקובה
מהשורש, וייתכן שהפתרון היחידי הוא כריתה.
במבט לאחור, הסרט עם הקריינות הסיפורית שלו הוא מעין גרסה
הפוכה לגרינץ' שגנב את חג המולד. המסע הוא הפוך, יש לנו גיבורה
טובה שנקלעת למקום רע ונהפכת לרעה בזכות תושבי המקום הרעים. גם
הסוף, למרות ההרגשה שהוא מנסה לרצות את הקהל, הוא הרבה יותר
טוב מסוף אלטרנטיבי שבו גרייס הייתה נשארת בדוגוויל, או עוזבת
אבל סולחת על העוול שנעשה לה. ייתכן שהרעיון מאחורי הקתארזיס
היה ליצור אפקט שבאמת יזעזע ויעביר את המסר הקודר של הבמאי.
ללא ספק מדובר בסרט מטריד, שונה ומעניין, המציג את הכיעור
באנושות ורודף את מחשבותיך זמן רב לאחר שצפית בו. במבחן
התוצאה, נראה שפון טרייר עשה את שלו.