היו ביניהם יחסים של שנאה-אהבה מהרגע הראשון שהם הכירו.
ההיכרות החלה לפני שנים רבות. הם נפגשו בפעילות צבאית, הוא היה
מפקד צוות בשייטת והם היו צריכים להצטוות לכוח של סיירת
מטכ"ל.
הוא מיד חש את הרגשת העליונות שהפגין גלעד. זאת היתה הפגנת כוח
סמויה, מאותם אנשים שבשתיקתם מפגינים יותר עוצמה, איפוק שצועק
כוח, נינוחות של לפני פעולה, שרק אנשים שהם מפקדים מלידה
חווים.
אסף היה מהאנשים שכדי להשיג משהו בחייהם צריכים לעבוד קשה,
הנמלים הפועלות שבחבורה. פעמיים ביקש העברה מתותחנים עד שהתקבל
לשייטת, וגם שם דרכו לא היתה סוגה בשושנים. אך עבודה קשה
משתלמת והוא סלל את דרכו והפך למפקד צוות.
גלעד היה ההפך הגמור, ילד זהב, הכול מגיע לו בקלות, החייל
הרגיש שמנגן בלילות בגיטרה, מקסים את מפקדיו ופקודיו כאחד. הוא
סומן כאחד שאילולא ראה את הקריירה שלו בצה"ל היה מגיע רחוק, עד
לרמטכ"ל, היו אפילו כאלו שהעזו להגיד. כולם חיפשו את קרבתו של
גלעד.
באופן אוטומטי הפך הצוות של אסף לצוות חילוץ. אך הפעולה נשתבשה
ומצוות חילוץ הפכו להיות צוות מחולץ.
הקנאה שאסף חש התפתחה והפכה לשנאה מוחשית.
לאחר כשנתיים נפגשו בדרום אמריקה או, ליתר דיוק, בארגנטינה.
אסף טייל עם בחורה שהכיר בסניף למטייל, בחורה חמודה, מהסוג
שמביאים הביתה בגאווה, והחבר'ה מריצים עליך דחקות.
יחסי ידידות התפתחו בין אסף לטלי, אך טלי הצהירה בפניו שאינה
מעוניינת מיותר מאשר ידידות. היא טענה שאינה מחפשת קשר. אסף
כמעט השלים עם כך, ואז הופיע ילד הזהב עם הגיטרה המאוסה שלו.
כל הישראלים נתקבצו סביבו כמו מגנט, ממפקד של סיירת מטכ"ל הפך
למפקד המוצ'ילרים. מייד אירגן את כל הישראלים לארוחת שבת,
הזמין כמה טיילים מאוסטרליה, ואפילו האוסטרלים החלו לשיר את
שירי ארץ ישראל היפה והטובה. האישיות הקורנת של גלעד היתה
אפילו פורצת לאומים, שפות וזמן.
הם ישבו בבקתת עץ, אח הפיץ חום נעים, ממולם נשקף נוף של
קרחונים, ופתאום שירים של ארץ ישראל. אסף החל לשיר עם כולם,
לשבריר שניה חש שייך ואז ראה את מבטה של טלי. טלי הסתכלה על
גלעד בהערצה, בכמיהה. ליבו של אסף נחמץ בקרבו. הוא ידע שלעולם
טלי לא תסתכל עליו כך. ואז השנאה של לפני שנים רבות צצה. הוא
עזב את החדר בכעס כאשר המבט של גלעד עוקב אחריו.
גלעד הופיע לאחר מספר דקות, הניח את ידו על כתפו של אסף ואמר
לו: "אין לי ענין בטלי".
אוווף, גלעד הרגיש הכול, קולט.
למחרת הוחלט שכול הישראלים מטפסים על ההר בסביבת מקום הר הפיץ
רוי, טרק מתון של יומיים,
שבשיאו עמודי גרניט וקרח של ההר. הם נהנו, גלעד היה חכם מספיק
לשמור מרחק מאסף וטלי, אך טלי לא קלטה את המסר ורדפה אחריו
ככלבה מיוחמת.
הם חזרו מהטרק ואז גילה אסף שנגנב לו התרמיל. אסף שאינו מורגל
לקבל עזרה מהסובבים אמר לטלי שהוא צריך לקצר את הטיול, אף שטלי
הציעה לו עזרה כספית הוא ראה בפניה את השמחה, כעת היא חופשיה
לטייל עם גלעד.
כרגיל גלעד חילץ את אסף. הוא ערך מגבית בין החבר'ה. אסף ניסה
לסרב בנימוס, אך גלעד אמר לו: "כזה טיול חווים פעם אחת בחיים,
אל תקלקל את החוויה בגללי או בגלל טלי, אנחנו לא חשובים".
לאחר הטיעון הזה לא נשאר לאסף אלא להודות לשנוא נפשו.
אסף החליט לעזוב את טלי וחבורת הישראלים וטס לבוליביה שבועיים
לפני שתיכנן. בלהט הרגע הוא החליט לטוס לבוליביה, ועל אף שידע
שהוא אמור לקחת כדורים נגד מלריה שבוע לפני שהוא נכנס לבוליביה
החליט לטוס. הוא טס ישירות ללה פז. אסף, שהיה בשרשרת של החלטות
ספונטניות, החליט להכנס לטרק בג'ונגלים מבלי לחכות.
שבועיים לאחר יציאתו מהטרק של הג'ונגלים החל להרגיש סחרחורת
וצמרמורות. הוא ידע שהוא מאוד חולה, אך לא הבין את חומרת המצב,
הוא חשב שיש לו מחלת גבהים אך המצב רק הדרדר, וכאשר החלו גלי
צמרמורות נזכר בעלון למטייל שקרא ובו התסמינים של מחלת המלריה.
הוא הבין שהמצב מסוכן והוא חייב לחזור לארץ, אך במקום להזמין
כרטיס טיסה לארץ ולפנות לרופא הוא כתב לגלעד מכתב בהול בדואר
האלקטרוני שיבוא לעזור לו.
וגם הפעם גלעד לא איכזב. הוא הגיע כעבור יומיים, רק כדי למצוא
את אסף על סף העילפון, מיובש מהחום וההקאות.
גלעד לקח את אסף לביה"ח, שם קיבל עזרה ראשונה בעוד גלעד מבצע
את הסידורים הנחוצים להטסתו חזרה לארץ.
הוא הזה וקדח במשך חודש ימים, פרפר בין חיים ומוות. הוא רצה
למות, הוא רצה לעזוב את העולם של הגלעדים, העולם שתמיד גורם לו
לחוש שהוא פחות טוב. אך כמו שלא היה לו מזל בחיים גם לא היה לו
מזל במוות. המוות לא לקח אותו, הוא פשוט תיעתע בו.
הוא נתבשר על ידי הרופאים שהמחלה פגעה בליבו. היא פגעה בשריר
הלב.
הרופאים יכולים לחשוב מה שהם רוצים, הוא ידע את האמת, הוא ידע
שהלב נפגע מהחיים ולא מהמחלה.
גלעד וטלי באו לפגשו בבית החולים. אסף חשב לעצמו: מי ביקש מהם,
לעזאזל, לקצר את הטיול למעני? הוא פנה לגלעד בארסיות: "כזה
טיול חווים פעם אחת בחיים, למה קיצרתם את הטיול?"
גלעד, שהיה אכול רגשי אשם שבגללו אסף חטף את המלריה, הרכין ראש
והתעלם מהארסיות של אסף.
ההחלמה היתה איטית. אסף לא היה מוכן להתרגל לאורח החיים החדש
שהכתיב לו הלב, הוא עשה ככל שביכולתו לפגוע בלב.
שניהם נרשמו ללימודי משפט והפלא ופלא, התקבלו ביחד. אסף החל
להאמין שאולי האירוע הזה שינה את מזלו ועכשיו החיים יזרמו יותר
בקלות. הוא החל לעבוד במשרד של אביו של גלעד, משרד לעורכי דין,
אחד מהגדולים בתל אביב. הוא ניתקבל שם בחיבה רבה וכשראו שהוא
חרוץ כמו נמלה החלו לנצלו, אבל אסף לא הרגיש מנוצל, הוא הרגיש
שסוף-סוף מנצלים את כישוריו.
גלעד הסתכל מהצד ולא הבין את אסף, כאשר הוא מנוצל הוא מרגיש
טוב וכאשר עוזרים לו הוא מרגיש חרא.
אך גם לתקופת האושר היחסית הזאת היה סוף, גלעד הודיע לאסף שהוא
מתחתן עם טלי.
הלב של אסף לא עמד בכך והוא התמוטט. הוא הובהל בשנית לבית
החולים, שם אובחן כסובל מאי ספיקת לב במצב סופני ושהוא זקוק
להשתלת לב.
שוב פירפר אסף בין חיים ומוות. הפעם הפרפור היה יותר איטי, הוא
ישב בבית וכל דבר קטן נראה לו מאמץ. לעזאזל, אפילו ללכת להשתין
היה כרוך במאמץ לב.
אסף החל להרגיש טוב לגבי החיים, הוא לא הבין שההרגשה הטובה היא
רק מסווה, היא הציניות שהחלה לעטוף את כולו.
גלעד הרבה לבקר אותו.
הביקורים היו דומים במהותם, גלעד היה בה לבקר את אסף ורצה
לגרום לאסף לחוש את החיים דרכו.
הוא היה מספר לו על קורס הצלילה שהוא משתתף בו, הוא הביע חוסר
רגישות בפעם הראשונה בחייו, הוא כל כך רצה לעזור שלא הבין שהוא
רק מזיק.
השנאה של אסף דעכה. השנאה לחיים, השנאה לגלעד, הוא פשוט לא היה
מעוניין בשניהם יותר.
לאחר החתונה נסע הזוג הצעיר לירח דבש של צלילות באילת. הצלילות
ממש סחפו את גלעד, היופי התת קרקעי, השקט, החושך, זה היה המקום
היחיד בו לא הרגיש אשם. בו הוא הצליח להנות נטו, כמו פעם, לפני
המחלה של אסף.
הוא נשאר יותר ויותר זמן מתחת למיים. טלי ניסתה לעצור אותו,
להגיד לו שהוא ממש מסכן את עצמו, אך ידעה שהמאבק אבוד מראש.
יום אחד הזוג המלכותי החליט לצלול בדהב, "המערה הכחולה" הידועה
לשמצה. הם צללו, גלעד היה במצב רוח עילאי, הם הרבו לצחקק מתחת
למים ואז הוא חטף מכה בראש, אפילו לא מכה קשה. טלי הצליחה
להוציא אותו מהמים.
היא ביקשה ממנו שילך לבית החולים להבדק, הוא צחק ואמר: "סוף
סוף אני מרגיש את הראש שלי, שזאת לא סתם קופסא ריקה".
לאחר יום שכאב הראש לא עבר אילצה אותו טלי ללכת לבית החולים
באילת, שם אובחן כסובל מזעזוע מוח והוטס בבהילות לבית חולים
מרכזי. אך ההידרדרות היתה מהירה ולאחר יומיים נפטר. גם במותו
היה נדיב ובכיסו נמצא כרטיס של הסכמה לתרומת אברים.
אסף הובהל במהירות לבית החולים רק כדי להתבשר שחברו הכי טוב,
החבר שהוא שנא, נהרג.
אסף קילל חרישית, "גם למות הוא יודע יותר טוב ממני".
אסף נתבשר שהוא חייב להכנס במיידי לניתוח ושיש תורם לליבו.
הוא התעורר מהניתוח והמחשבה הראשונה שחלפה בליבו הייתה: התורם
הוא גלעד. הוא החל לשנוא את ליבו.
הלב הכאיב לו.
תהליך ההשתקמות היתה איטית, הרופאים לא הבינו למה הלב הצעיר לא
נקלט.
בסופו של דבר גופו של אסף דחה את השתל, הוא העדיף למות ובלבד
שליבו של גלעד לא יפעום בחזהו.
לאחר דחיית השתל הוא אושפז בטיפול נמרץ.
טלי באה לבקרו והוא הרגיש דקירות סכין בליבו. אופס, הוא שכח.
אין לו לב.
הוא סיפר לטלי שהוא לא יכול היה לסבול את המחשבה שליבו של גלעד
מפעם בחזהו.
טלי הסתכלה אליו בתמיהה, "גלעד לא תרם לך את הלב, אתם לא מאותו
סוג דם".
אסף צחק פעם ראשונה בחייו בצורה ספונטנית, מכול הלב צחק, עצם
את עיניו ולא התעורר יותר. |