ילדה, אנה שמה.
כל יום הייתה קמה, לובשת חצאית כחולה, חולצה
לבנה, גרב שחורה ונעל גם.
הלכה לבית הספר ומשם בחזרה, עבדה היא במשק
ועזרה לאמה.

וכך יום יום הייתה קמה, הולכת, חוזרת, אוכלת,
עובדת, ישנה וחוזר חלילה.  
וכך לאחר 10 שנים בקירוב החליטה שמספיק לה ודי
לה ועוד שנייה וליבה מתפוצץ בקרבה,
משעמום ומשנאה לחיי היום יום בלי חשק לחלום.

ואז משום מקום הגיעה ילדה חדשה למושב, מיכל שמה,
מצאו השתיים חן והתחילו להיפגש מדי יום
לדבר ולקשקש על בנים לימודים וכל מיני ושוב יום למחרת,
הייתה עורכת לה אנה סיורים מודרכים במושב ומסבירה לה מי היא זו
ומי היא כך,
דיבורים סתמיים ולא חשובים על הא ועל דא.

ואז אמרה יום אחד אנה: "די נמאס הכל פה מוכר הכל משעמם ולא
מסתדר נמאס לי מכאן ונמאס לי משם נמאס לי מכל העולם... בואי
נברח
אולי... לעיר הסמוכה או אולי... לארץ זרה?"
"השתגעת?!" ענתה לה מיכל, "הרי אנו בנות 16 איך יכולות ילדות
קטנות חסרות מזל משועממות מנותקות שמחכות שיזוז הגורל יכולות
להגיע לנסתר לארצות רחוקות ואפילו קרובות הרי זה ממש ממש לא
יכול להיות."
"אבל למה? תחשבי על זה!!!" אמרה אנה וכולה ציפייה שאולי בכל
זאת חברתה תרצה לגלות מה שמעבר לנסתר.
"הרי הרבה פה לא נשאר וכוח עוד מעט גם כן נגמר. מה תגידי אם
נפספס את היום ולא יהיה על מה לחלום? הרי לבית תמיד אפשר
לחזור."

וכך ביום למחרת ארזו אנה ומיכל את מזוודתם בלי להגיד ובלי
לומר,נסעו בעישון לילה אל חוף הים בעיר הסמוכה והשאירו מכתב
להורים ולחברי המושב ובו כתבו:


"נסענו רחוק אל תחפשו אנחנו עוד נחזור
אוהבות אתכם מאוד
אל תשתגעו בקרוב נשלח מכתב
שיסביר על שלומנו וכתובתנו
בבקשה תנו לנו לגדול ולחלום
אל תעצרו את הגשמת חלומותינו ותסתדרו בלעדינו
                                אוהבות מאוד מאוד
                         אנה ומיכל (חברות בדם ובנשמה)

וכך אנה ומיכל רצו לראות איך הסתדר הדבר
והאם הן מסוגלות לדאוג זו לזו ולעצמן.
כך בנו אוהל גדול ומדורה בשביל חום ואור
שם ישנו שלושה ימים וארבעה לילות
הן עבדו במזנון שהיה קרוב לחוף כדי לחסוך כסף ולהגיע לארץ
השכנה.

וכך בערב אחד, בערב השלישי כמדומני,
כאשר ישבו באוהלם אמרה מיכל לאנה "בואי נצא לשחייה קלה בשביל
להתרענן מעט מן העבודה".
הסכימה אנה וכך בשעה שהן שוחות הרגישו קרבה זו אל זו וידעו
שאין יותר מזו
ואיננה קירבה של אחיות אלא משהו נסתר ונמשכו הן יותר מכל אל
שפתיה זו של זו ונשקו נשיקה ועוד לפני שידעו במה מדובר נבהלו
מהדבר וידעו שזו אינה נשיקה שהייתה מוכרת להם בעבר ואינה נשיקה
של אם ובת אלא נשיקה שמראה על קרבה, קרבה מינית כמובן.

ואז בבהלה איומה חזרו השתיים לחוף נכנסו לאוהל ולא דיברו ישבו
רציניות ועשו פני רדומות...

וכך במשך שעה.
הרי כמה זמן יכול להעמיד פנים אדם?
בשעה שהוא נסער ומהורהר מבוהל ונפעם לחוץ ומבולבל והכל בעת
ובעונה אחת.
ניסו לדבר ומבוכה קלה אפפה את האווירה
ואז אמרו זו לזו שזו טעות ולא יכול להיות הדבר שהרי שתיהן
בנות.

הלכו לישון כשמחשבות מתרוצצות בראשם
ולמחרת בבוקר הסכימו שהיום יעשו את כל הסידורים הדרושים והן
יכולות לנסוע מחר השכם בבוקר לארץ הקרובה.

וכך עשו השכם קמו סידרו את הסידורים האחרונים ונסעו לשדה
התעופה הקרוב ביותר לעיר וקנו את הכרטיס הכי זול שהיה והגיעו
לארץ השנייה במרחקה.

והתחילו לחפש עבודה ואז לפני ראיון במלון מסוים נכנסו להתרענן
ולשטוף את פניהם ושוב אפפה מבוכה את האווירה ונשקו השתיים
נשיקה אך הפעם לא נבהלו כמו בפעם שעברה ורק צחקו צחוק מבוהל
וידעו שיעשו שוב ושוב את אותו הדבר וזו אינה טעות כלל וכלל.

את העבודה אם תשאלו הם קיבלו כי הרי שתיהן מוכשרות חכמות
ונבונות.
הם התחילו לעבוד והסתדרו וכך במשך שנה ואהבו זו את זו יותר מכל
דבר.
ואז החליטו לסדר את העניין עם משפחתם ואמנם לאחר חודש הן שלחו
מכתב הביתה ובו התוודו על אהבתן זו לזו.
אך משפחותיהם לא קיבלו את הדבר אז הן ניסו להסתדר ושלחו שוב
ושוב מכתבים עד אשר הגיעו למצב שבו כבר אין מה לעשות חוץ
מלהמשיך את חייהן. הם היו בנות 19 כבר והחליטו לעבור שוב לארץ
ממש רחוקה ושם נשארו עד עולם, את אהבתן הן מימשו אך לא עד סוף
העולם מפני שהחברה את סופן ביקשה.
עד שבגברים התאהבו ולאחר שנתיים התחתנו. שוב שלחו מכתבים
והשלימו עם ההורים, שלחו מכתב הזמנה לחתונה להורים ולחברי
המושב ובו נכתב:

אנה ומיכל חברות בדם
אמרנו שניפגש ונהיה ביחד עד עולם לעולם לא ניפרד ואפילו ביחד
נתחתן
לחתונתנו אתם מוזמנים
אנו נראה לכם את חתנינו  
ומזל שנפגשו ע"י הגורל
ועברנו את חיינו יחדיו!!!
                          אוהבות מאוד מאוד
                    אנה ומיכל (חברות בדם ובנשמה)

וכך הן התחתנו וגידלו את ילדותיהם יחדיו ולימדו אותן שחברה זה
דבר מוזר וללכת בעקבות הלב זה אוצר.
חשוב שתדעו שהם אף פעם לא ויתרו ותמיד נתנו הכל מהכל אחת
לשנייה ואהבו וכיבדו אחת את השנייה.

ואם תשאלו אם יש אמת בדבר אומר לכם שעכשיו תשאלו אותן
כי הרי בלב של כל אדם נמצאות שתיים או שניים כאלה, שהרי זה אחד
ולא בן ובת
ולכל אחד יש את האומץ והחוכמה רק צריך להשתמש בהם בתבונה
והסוף הוא בחירה שלכם, אם לא הבנתם כלום לכו עם לבכם!!!