"יש את ההרגשה הזו של יום חמישי בערב, אתה מכיר את זה?" שאל
אותי יקיר במבט מהורהר משהו. "מההה" נהמתי לעברו, "יום חמישי
אתה אומר, אני באמת לא בטוח. אני יודע שליום שישי יש הרגשה וגם
ל..."  
"נו באמת", התפרץ יקיר, "ברור שליום שישי יש הרגשה וגם ליום
שבת, זה כולם יודעים, אבל אני שואל אותך על ההרגשה של יום
חמישי". יקיר תמיד יודע מה אני רוצה להגיד. יש מין חיבור כזה
ביננו, כמו במשפט הזה מוחות גדולים חושבים זהה, או משהו כזה.
הוא תמיד ידע איכשהו מה אני חושב, ומה אני רוצה להגיד.
"יו-הו, אתה שומע אותי, ההרגשה של יום חמישי, אתה זוכר?"
"כן, בטח" עניתי, "יום חמישי. אני לא מרגיש את יום חמישי, בטח
צריך חושים מיוחדים כדי להרגיש את יום חמישי. נו אתה בא? אנחנו
נשב כאן הרבה זמן, או שנספיק עוד ללכת למסיבה היום?"  
"אתה באמת רוצה ללכת לדבר הזה?" שאל אותי יקיר בקול מדוכדך.
"אתה יודע טוב מאוד מי תהיה שם, אז תפסיק לשחק לי את המלנכולי!
שים את החולצה, עם הפסים. אתה יודע, זו שקנית בפריז ותבוא
כבר!"
"תאמין לי, אני באמת לא יודע מה אתה מוצא בה".  
"אתה באמת לא יודע כלום אז תשתוק, תתכונן, ותבוא!" יקיר עשה
פרצוף עצבני ואמר: "טוב, אני רק ניכנס להתקלח ואני כבר יוצא".
"תעשה את זה מהר, אני מחכה".
ואז הוא ניכנס לחדר שלו, וכששמעתי את כל ההמולה בחוץ, וראיתי
את החלון הפתוח בחדר שלו, רצתי וראיתי אותו שם על המדרכה.
ירדתי בכל המהירות במדרגות, לא היה לי זמן לחכות למעלית. הגעתי
למדרכה מיוזע ומתנשף. עמד שם איזה שוטר ושכנה מתיפחת, ואני כל
הזמן חשבתי: איך לא שמתי לב, איך לא הרגשתי, היום זה יום
חמישי.
ואז חשבתי: יש מסיבה היום והרי תמיד אהבתי את החולצה עם הפסים.

(ממילא הוא כבר לא ילבש אותה)