אוי, ויקטוריה, ויקטוריה.

זוכרת את הלילות בהם ישנו אחת לצד השניה במיטה רחבה אחת?
זוכרת את הלילה הראשון בו הלכנו ל'גסט האוס' מתפורר לאחר
שהכרנו באחד המקדשים והחלטנו להמשיך לטייל יחדיו?, החלטנו
לחסוך ולקחת חדר זוגי. לאחר שעות של שיחות באנגלית המשובשת שלי
(אך למרות זאת הבנו טוב אחת את השניה - כאחיות תאומות שרק
מביטות בעיניים ומבינות את הכל אף בלי מילים), לקחנו חדר
ונפלנו מותשות על המיטה, אחת לצד השניה. ובלילה הראשון לא
יכולתי להירדם מהתרגשות - מהמדינה הזרה ומהאישה הזרה שנחה לצדי
בטבעיות, שיערך הבלונדיני שפוך על כתפייך וכשהסתובבת לעברי היו
פנינו סמוכות. את ישנת כמלאך המוות, מאיימת להפוך לגיהינום את
חיי.
התלתלים השחורים שלי נמרחו בשתי וערב עם שיערך כיצירת אומנות
ואני רק התנשפתי בחום המחניק של הודו, הלחות הכבדה גרמה לי
להתפשט לחלוטין באיטיות, עירומה כביום היוולדי ואילו את
בתחתונים וחזיה שהסתובבה לצד, פטמתך בצבצה בשובבות. לא יכולתי
להפסיק להביט בך, ויקטוריה.
"קראי לי ויקי", ביקשת - אך לא יכולתי לכנות אותך בשם המבזה את
מלכותיות שמך.
ובית החזה שלי עלה וירד ולא יכולתי להפסיק לבהות בך, ילדה -
למרות שהנך מבוגרת ממני בשש שנים תמימות.
ויקטוריה, תינוקת שלי.
האף שלי היה סמוך לשלך, נשימותינו מתערבבות אחת בשניה, גופינו
צמוד והמיטה נראית לפתע כה צרה, צרה מלהכיל שתי ישויות
בודדות.
לא יכולתי להתאפק ושלחתי אצבע חוששת אל אפך, מלטפת בעדינות את
גשר האף עד קצה החוטם.
התעוררת, התמתחת והבטת בי בחיוך מתוק מהשוקולד הכי טוב של "מקס
ברנר", כולך מושלמת כמלאכת יד שנעשתה בחודשים של דיוק וחשיבה.
כל פרט בך מושלם, ויקטוריה - בעיניי לפחות.
ואת רק צחקת כשאמרתי פתאום בחסות החשכה: "את כל כך
מושלמת...".
"אני מושלמת?!, יצאת מדעתך?", ואז הורדת את החזייה והתחתונים,
הירח המלא והזוהר של הודו פרץ מהחלון וצבע את שיערך בכסף לבן.
הזיעה שהצטברה בשינתך זלגה על פנייך, כתפייך, צווארך ושדייך
היישר למרכז בטנך. מחית ביד אחת את הזיעה הנוטפת.
"כל כך חם...", התלוננת ושתינו הבטנו באכזבה על מאוורר התקרה
המט לנפול מעל ראשינו, חורק בעצלתיים.
נשכבת שוב מולי, ויקטוריה ויכולתי להעריץ אותך רק בעיניי ולא
במשעול שפתיי ואצבעותיי. למה הלכת ממני, ויקטוריה?
ואת שוב עצמת עיניים ירקרקות שבחושך הן אפרפרות, הסטת את השיער
הבלונדי הדק לאחור וחייכת חיוך של מישהי שהתעוררה מחלום מתוק.
ושוב היינו קרובות, רק להושיט יד ולגעת בפסל השיש האנושי
והמתנשם הזה, פסל אלה הודית רחבת ירכיים, עגולת בטן בעלת שדיים
קטנים וזקופים, שיער חוטי זהב משתפל כאשד זוהר על כתפייך
החשופות, צל מוטל על גופך, מאיר ומסתיר את קימורי גופך והמבט
נמשך למשולש הקסום והכהה בין רגלייך. בלונדינית אמיתית,
מלכותית וכלל לא טיפשה.
בסוף לא יכולתי עוד לעצור בעדי ושלחתי אלייך יד, ליטפתי, אהבתי
באצבעותיי כל פיסת בשר, עור, שומן, שריר, כל שיערה ופתאום
החתולה הביישנית שלי שמסתבר שכלל לא נרדמה, רק התמכרה למגע
שלי, ביקשה עוד, התמתחה לאחור ונשכבה על הגב, נתנה לי ללטף
ולחפון את כל כולה ואני בחשש מהול בביישנות, בהתרגשות, רק
נגעתי כאילו יש בידיי אוצר שבכל רגע נתון עשוי לחמוק מאצבעותיי
כסבון חלקלק.
העיניים שלך נפקחו ובהית בי במבט חלומי ורעב, כנמר האורב
לטרפו, ממתין לרגע הטריפה והשביעה הממלאת את בטנו.
לו ידעתי ויקטוריה את מה שתעוללי ללבי וגופי, לא הייתי מתקרבת
אלייך.
בעצם, הייתי עושה זאת שוב וחווה את אחת החוויות העוצמתיות של
חיי, כי ככה זה כשישות נשית מתחברת לישות נשית אחרת, מתערבלות
זו לתוך זו כסבך קשרים של רגשות, חששות, איברים, תשוקות, דחפים
ורזים.
ואיכשהו חלק ממני היה בתוכך, גם אם אלו היו רק האצבעות ואת
היית בתוכי כולך- גם אם הייתה זו רק הלשון.
ויקטוריה, לו רק היית יודעת איזו סופה השתוללה לי בלב והפכה לי
את כל מה שידעתי עד אותו רגע, שבגללך ובזכותך הבנתי שאהבתך
טובה לי מאהבת גברים.

וכך כל לילה במשך שבעה לילות תמימים התנחמנו זו בזרועות זו,
מתחבקות, מתנשקות, מתלטפות ואוהבות בדרך ששום גבר לא יכול
להבין או להעניק. נתינה אינסופית השתררה בינינו בחיבור מיוחד
שאף לי קשה עדיין לעכל ולהבין.
בימים היינו מטיילות, רואות וחוקרות עולם, בלילות היינו
מטיילות וחוקרות אחת את השניה, מכירות עולם חדש לגמרי -
מבחינתי בכל אופן, הן כאישה והן כויקטוריה האדם.
הולכות יד ביד, מסוות לא - מסוות את טיב הקשר שהחל להתפתח
ולהיקשר באופן הדוק בינינו.

או לפחות כך חשבתי...

כי שברת לי את הלב, ויקטוריה יקירתי, כשאת נאלצת להמשיך בדרכך
לאוסטרליה ואני לנפאל. כי טיול חלומותיי שהפך לכזה בייחוד איתך
- נגדע באיבו כי את פשוט לא המשכת אותו איתי, כי שום דבר לא
חזר להיות כשהיה בלעדייך.

ויקטוריה, אני עכשיו כותבת לך את כל זה במייל, כי אני רוצה
שתדעי כמה את משמעותית עבורי. אני חושבת שפשוט התאהבתי...
נורא, נכון? אין שום סיכוי בעולם שאני אראה אותך שנית וכל
שיכולנו להחליף זה רק כתובות אי מייל. אני בוהה בתמונות שלנו
יחד שצילמתי בדיגיטלית שלי ואת כה שונה, כה מיוחדת - יופי קריר
ואופי חם, פראי...
כי את היית הסחלב הפראי שלי, לוטוס התשוקה שלי.

ויקטוריה, סלחי לי.
אני נאלצת למחוק את כל המכתב הזה ולא לשלוח אותו לעולם. אני
יודעת שאם רק אקרא את כל מה שכתבתי - אתחיל שוב לבכות ואין בי
עוד כוח לדמעות ולכאב לב שישבור אותי.
לא אוכל לשמור איתך על קשר רחוק כל כך, לדעת שאת ממשיכה בחייך,
כשאני עדיין תקועה כאן, במרחק אלפי מילין ממך פיזית ובמרחק
מילוני שנות אור נפשית, מלבך.

חזקי ואמצי, ויקטוריה.
אני מאחלת לך שיהיה לך רק טוב, גם אם זה לא יהיה איתי...