את המלכה השחורה הכרתי בצ'אט של אחד מפורומי אתר הבדס"מ.
להפתעתנו, גילינו שאנו גרות קרוב למדי ונפגשנו לפגישה קצרה.
הפגישה הייתה נחמדה, אך היה לי הרושם שלא נוצרה בינינו כימיה
של ממש, אולי בין השאר כי יש בינינו הפרש גילאים של כעשר שנים.
סיפרתי לה שגם אני שולטת, וחקרתי אותה על כל הנושא הזה בתקווה
ללמוד ממנה עקב ניסיוני המועט עד אפסי. אפילו אזרתי אומץ
ושאלתי אותה אם אני יכולה להצטרף לסשן איתה עם אחד העבדים שלה.
היא חייכה ואמרה שתשמח, אך עליי לקחת בחשבון שאני לא סתם אהיה
על תקן צופה, כי אם משתתפת פעילה. עבר כשבוע ולא שמעתי ממנה
דבר, ולכן הופתעתי למדי כשהתקשרה אליי ושאלה אם אסכים להצטרף
למפגש חברים מהקהילה בביתו של אחד מהם. הסכמתי והיא שלחה את
בעל הבית לבוא לקחת אותי מביתי.
התגלה לי בחור חביב בהחלט, ובמהלך השיחה במכונית גילית שהוא
דום. בביתו מצאתי את עצמי איתו, עם המלכה השחורה, עם סוויצ'ית
ואחת שלא מוגדרת. ישבנו, פטפטנו והאזנתי לרכילויות (מה ציפיתם?
רובינו נשים...) והייתי שקטה למדי.
"מה את?", שאלה פתאום הסוויצ'ית.
"אני לא ממש מוגדרת. לא רוצה לקטלג את עצמי - אני כרגע
בניסיונות".
"ובכל זאת?"
"כנראה סוויצ'ית. אני נמשכת גם ללשלוט וגם להישלט" השבתי.
הדום שישב בנינוחות על הכורסה וקיטר כמה רגעים לפני שכבר זמן
רב לא היה לו סשן, הביט בי מייד ועיניו נצצו.
"אז בואו נמשיך לחקור אותה..." אמרה הסוויצ'ית.
"להביא את השוט?", שאלתי בעליצות. "אולי תרצו גם לענות אותי?"
הם צחקו. מול הסלון, הואר באור חזק חדר המרפסת. מהתקרה השתלשלה
שרשרת טבעות ברזל חזקה ואליה חובר מוט פישוק רחב ושחור שחובר
בקונסטרוקציה פשוטה למדי לשרשרת נוספת ומשם למוט שעוגן לקיר.
התקרבתי לשם ובחנתי היטב את המוט. ניסיתי לדמיין איך זה יהיה
לקשור מישהו אליו, או לחילופין מה תהיה ההרגשה להיות קשורה על
המוט ולהיתלות באוויר.
"הדבר הזה יכול לסחוב בלי שום מאמץ 150 קילו", פלט לעברי
בגאווה מאחוריי. "בניתי את זה בעצמי".
"איזה עוד ציוד יש לך?" התעניינתי.
הוא פתח את התיק השחור שלו שהיה מלא מכל טוב: שני זוגות מצבטי
מתכת, אזיקים, שתי רצועות עור לפרקי הידיים ועוד שתיים
לקרסוליים, קולר לצוואר, שוט רב-זנבות, שוט בעל זנב אחד, שוט
דק לסוסים ועוד שני מחבטים - אחד עם פיסת עור רחבה והשניה צרה
ואורכה. בנוסף, היו בצד קופסה עם מחטים ומזרקים, קופסה עם
"גלגל כאב" וקופסה עם כוסות רוח המחוברות למשאבה.
בחנתי בהערצה את כל הפריטים הללו, מנסה לחוש בהם על עורי
העדין, סורקת בעיניי ומלטפת באצבעותיי.
חזרנו לשבת בסלון והמשכנו לפטפט.
"אולי תעשי סשן עם האדון שלנו?", שאלה בעליצות המלכה השחורה.
"לא... אני חושבת שלא" אמרתי בביישנות-מה.
"נו, אני יודעת שאת רוצה", אמרה לי, דוחקת - לא דוחקת בי.
"עזבי...", ניסיתי לפטור אותה מעליי, אך היא פשוט התרוממה
מהספה, אחזה בידי ומשכה אותי בכוח.
"יהיה בסדר", היא אמרה והוא חייך.
ככה סתם, סשן בספונטניות.
"אבל אני לא אוהבת כאב!" ניסיתי למחות, "לא להרביץ לי חזק!"
"מי מרביץ לך, חמודה?" שאלה בחיוך וכיבתה את האור.
הדום, שנתגלה לי מאוחר יותר כאדון האפל, הדליק מספר נרות
לאווירה ואף הוסיף למבער מספר טיפות של שמן לבנדר שהתפשט עד
מהרה בחלל החדר. ברקע, הוא הניח במחשב את רשימת המוזיקה שלו
שכללה לשמחתי הרבה מוזיקה שחורה. נכון, לא נשמע אידיאלי לסשן,
אבל זאת הייתה מוזיקה טובה, אז מי אני שאתנגד?

המלכה השחורה לקחה חבל כחול והאדון האפל לקח חבל אדום. הוא
הטיל אותו על צווארי, ביצע קשר בנקודת המפגש בין תחתית הצוואר
לבית החזה ואז העביר את החבל בין רגליי. משם העביר משני צדדי
תחת בתי השחי שלי. הוא קשר מאחורה ואז קדימה, עמל סביבי
בקשירות יחד עם המלכה השחורה. תוך דקות נוצרה סביבי מעין
"חולצת" חבלים שהבליטה היטב את החזה שלי. השחורה כרכה לפרקי
ידיי את צמידי העור ולצווארי את הקולר. משום- מה חשתי גאווה על
אותן רצועות שמעטרות את גופי. היא קשרה עוד שתי רצועות לרגליי
ועוד לפני שהספקתי לשים לב, נופפה מולי בכיסוי העיניים.
"תהיה לי מילת ביטחון?", שאלתי בבדיחות הדעת.
"בוודאי", השיבה ברצינות. "מה נבחר לך? את יודעת מה, בואי נבחר
לך את המילה: 'אדום'. זה בסדר מבחינתך? יהיה לך קל לזכור
אותה?"
"כן, בטח" צחקתי.
והופ, עיני כוסו במעטה השחור שמנע גם מקרני האור הדקיקות ביותר
לחדור דרכן. האדון האפל קרב אותי למוט וקשר את רצועות העור
שלפרקי ידיי היטב למוט הפישוק. כשוידא שאני קשורה כראוי, משך
בעזרת הגלגלת את המוט כלפי מעלה, עד שהייתי מתוחה כמו שצריך.
"פשקי את הרגליים", אמר לי.
פישקתי קצת.
"פשקי עוד!" פקד עליי וחבט בי קלות עם ידיו על ירכיי הפנימיות.
פישקתי והרגשתי מעורערת ביציבותי.
השחורה עמדה מאחוריי ותמכה בי. היא ליטפה ברוך את צווארי,
סלסלה את שיערי.
הרגשתי את קרסוליי נקשרים היטב.
"עכשיו את לא תזוזי", הוא אמר בהנאה.
פתאום הרגשתי חבטה בטוסיק. עוד אחת. חזקה יותר. שתקתי. ניסיתי
להחזיק בתוכי כדי לא לצעוק. הם בטח חשבו שזה לא כואב לי. יותר
חזק.
"אההההההה", צעקתי.
השעה הייתה מאוחרת והם כנראה חששו מצעקותיי שמא אעיר את
השכנים. השחורה באה מולי ושמה סביב צווארי חבל וקשרה אותו חזק
על עורפי.
"תפתחי את הפה", הורתה לי והרגשתי את פקעת החבלים תחובה בפי-
גאג תוצרת בית.
"מאחר ואת לא יכולה לומר את מילת הביטחון שלך, אני שם לך את
האזיקים על אצבעך. ברגע שאת רוצה להפסיק את הסשן, פשוט תפילי
אותם לרצפה. מובן?"
"אמהמהמהמ", המהמתי וסימנתי בראשי לאות הן.
"בואי נעשה ניסיון ליתר ביטחון", הוא אמר והניח לי את האזיקים
על האצבע.
"תפילי אותם", הוא לחש לי והם נפלו בצלצול חד לרצפה.
לפתע הרגשתי שנית טבעת מתכת כבדה נתלית על אצבעי. פתאום הרגשתי
חבטה קטנה על ישבני ועוד אחת ועוד אחת. כל פעם משנות כיוון
וידיים רכות אוחזות בי מאחור, בגבי.
השוט הקטן הצליף בי פעם בישבן, פעם בירכיים ופתאום אני הרגשתי
אותו בקדמת הגוף ועל השדיים. נאנקתי מידי פעם, נשכתי את הגאג,
ניסיתי להסוות את אנקות הכאב שהשתלח בי. אצבעותיי התהדקו סביב
המוט. לא יכולתי לזוז ותחושת חוסר האונים, אך עם זאת הביטחון
שאני בידיים טובות הטריפו אותי.
פתאום החבלים סביב גופי החלו להיפרם בזה אחר זה. הרגשתי את
החולצה שלי עולה למעלה. ידיים פתחו לי את החזייה מאחור. טוב
שלבשתי את החזייה השחורה היפה שלי- חשבתי. הבל פה חם נושף על
עורפי וכל שיערותיי מצטמררות.
החבלים מתהדקים על עורי, חורכים אותו בקשירה. אני זעה כל
הזמן.
"לא לזוז", אמרה השחורה בקול שקט והמשיכה להעביר אצבעות עדינות
על מותניי, במעלה עמוד השדרה שלי. חבטה בישבן. עוד אחת ועוד
אחת. פעם חזקה, פעם חלשה.
"אמאממהמהמ", אני ניסיתי לדבר.
"מה אמרת?", היא שאלה והסירה לי את הגאג מהפה.
"אני לא אשמה שאני זזה. את משגעת אותי ואני נורא רגישה...",
השבתי לה.
היא צחקה והחזירה לי את הגאג לפה.
מישהו או מישהי, כבר איני יודעת, ליטפו לי את הפטמות. מישהו או
מישהי משכו לי פטמה אחת ואז פתאום את השניה. מישהו או מישהי
העבירו שפתיים על הצוואר. ניסיתי להתחמק מהצמרמורות, צחקקתי
איכשהו עם הגאג בפי, נאנחתי מהתענוג.
משהו צבט לי בקרירות את הפטמות. רעדתי. הכאב התחיל להתהדק סביב
הפטמות, משך אותן. הכאב התחיל לעלות לי במעלה השדיים ולהתפשט
לכל הגוף. ניסיתי לזוז, להתחמק מהכאב המתחדד הזה והופ- שוב
הצלפה על הישבן. חדה ודקה. ממוקדת. זה בטח הקיין - חשבתי. השוט
הצליף לי בין השוקיים ועלה במהירות אל בין הירכיים ופתאום
הצליף בי בעדינות בין הרגליים. צרחתי. לא כאב לי כמו שזה זעזע
אותי.
הגאג נשמט לי מהפה.
"לא שם, בבקשה...", התחננתי.
"להפסיק?", שפתיים נשיות לחשו לי צמוד לאוזן.
"לא...", אמרתי חלושות לאחר מחשבה של חלקיק השניה.
"לא, מה?" היא אמרה.
"לא, גברתי".
היא התרצתה והחזירה את הגאג לפי.
שוב סדרת הצלפות ניתכו עליי ומפעם לפעם על הגב. רטטתי, נעתי
ולא ידעתי אם להיות מרוצה או להתעצבן מזה שאין לי יותר מידי
לאן לזוז. הכאבים בגב הפכו חדים. ירקתי את הגאג.
"את בסדר", שוב היא שאלה ולטפה לי את הגב. הוא בטח צבוע
באדום.
"לא בגב... כואב לי...", אמרתי בתחנונים. "ובלי סימנים
בבקשה..."
"לא שמעתי", היא אמרה.
"בלי סימנים, בבקשה..."
"לא הבנתי"
"בלי סימנים, בבקשה גברתי", תיקנתי את עצמי.
"להמשיך?"
"כן, גברתי"
"איפה את רוצה שנלקה אותך?"
"בטוסיק, גברתי", בקשתי בלחש, כאילו התביישתי בבקשתי. התפלאתי
על עצמי שאני מעיזה לבטא בקול רם את רצונותיי.
היה שקט ופתאום מכה חזקה על הישבן. כל הגוף שלי התקמר ונשלח
קדימה.
הידיים לטפו את הישבן שלי ועוד פעם חבטות.
נאנחתי. הפטמות שלי שוב כאבו.
"תוציאו לי את המצבטים..."
"זה לא מצבטים", הוא אמר לי.
"אז מה שזה לא יהיה... זה כואב לי..."
"את מפונקת, את יודעת?", הוא אמר והפליק לי על השד הימני.
והשמאלי. שוב בימני ואז שניהם ביחד. הכאב הפך חד יותר ככל
ששדיי רטטו מצד לצד מהעוצמה.
אצבע התהדקה על מה שלא היה על הפטמות שלי ומשכו בחוזקה.
צעקתי. הדבר הזה התהדק לי על השד וסרב להרפות כמו עלוקה. פתאום
שמעתי קול פקיקה. הבנתי ששמו עליי את כוסות הרוח על הפטמות ואז
השניה יצאה ואני צרחתי. הפטמות הפכו רגישות ברמות שלא חשבתי
שהן עשויות להיות.
יד אחד עיסתה לי את השד, הרגיעה אותו ועוד יד הרגיעה את השד
השני, מוללו בעדינות את הפטמות. ידעתי שזאת היא, שהיא על תקן
הדומית הטובה, האימהית, הרכה.
ושוב הצלפה על הירכיים. נזרקתי לאחור והיא תפסה אותי, חבקה
אותי שלא אזוז, תמכה בי.
הוא על תקן הדום הרע, המצליף. האם נענשתי? לא עשיתי שום דבר
רע, ההפך הרגשתי כאילו קיבלתי מתנה, בדקתי את הגבולות שלי,
נהניתי מההרחקה, ניסיתי לדחוק אותם כמה שיותר רחוק לכיוון סף
הכאב הנמוך שלי ממילא.
אבדתי תחושת זמן. קל לי להתמסר, להיענות, לא לזוז, לא לחשוב.
התגריתי מאנחותיי, התנשפויותיי שפעם הן נבעו מכאב ופעם מהנאה -
לעיתים משניהם המתערבלים יחדיו לעיסה דביקה ומחבקת.
פתאום התירו אותי מכבליי. נפלתי לאחור והיא תפסה אותי. החבלים
הותרו ממני בזה אחר זה, התפתלו סביבי כנחשים מחוספסים. הם
השתדלו לעשות זאת לאט על מנת לא לחרוך את עורי. לאט לאט הרגשתי
את עצמי נשענת לאחור, עד שהשתטחתי על הרצפה. הגאג היה עדיין
בפי, כל גופי היה רפוי. היה שקט, שמעתי אותה הולכת ושניהם
דיברו ביניהם. ניסיתי להתאמץ ולהבין במה מדובר, אולם לא
הצלחתי. פתאום הרגשתי אצבע מטיילת לי בין השדיים ואז משהו
קפוא. קוביית קרח. אט אט היא עברה בין שדיי, על פטמותיי עד
שהרגשתי אותן זקורות וכואבות מקור, נרגעות מהכאב העמום שעודנו
היה טמון בהן. הקרח הטריף אותי, צמרר אותי, הרעיד אותי. יד
החלה לעסות את איבר מיני. התחלתי להרגיש רק אז את הרטיבות
שבוודאי פושה בתחתוניי. איכשהו הגאג נפל לי מהפה והמשכתי
להיאנק. הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע זה שלא ינסו
להוריד לי גם את המכנסיים והתחתונים, למרות שלא נראה לי שהייתי
בדיוק בעמדה של אכפתיות אמיתית או יכולת בכלל לומר או לעשות
משהו. האצבעות שלי עדיין אחזו בחוזקה באזיקים. וכל עורי בבטן,
בחזה ובעורף החלו להיות רטובים ולחים מזיעה מעורבת במי קרח.
פתאום שמעתי קול חספוס של גפרור ניצת. מדהים איך שכל החושים
מתחדדים כשמאור עיניך ניטל ממך. תיארתי לעצמי מה עומד לקרות,
אך לא שיערתי בנפשי איך זה באמת.
טיפת שעווה צרבה את עורי ועוד אחת. זה שרף כמו אש הגיהינום.
צרחתי.
"דיייייייי", ביקשתי.
עוד טיפה נשרה על גופי וצרבה אותי.
ואני עוד חשבתי שאם אני עושה שעווה, אני מחוסנת ושזה בערך אותו
דבר. זה לא.
"די... בבקשה...", התחננתי. "אני לא יכולה לסבול את זה..."
והדמעות החלו לנבוט מעיניי.
"אני לא מפסיק. אם את באמת רוצה שאפסיק, את צריכה להשתמש
באמצעי הביטחון שלך", האפל אמר לי.
התחלתי לבכות בלחץ אטומי. התבלבלתי לגמרי ולרגע פחדתי שגם אם
אשתמש באמצעי הביטחון שלי, הוא לא יפסיק ושהם יוכלו לעולל לי
את הגרוע מכל... ואני לא יכולה לעשות כלום. פחדתי כפי שלא
פחדתי מימיי. תחושת חוסר אונים אמיתי ולא משחק.
"כוס אמק! אמרתי לך להפסיק, אז תפסיק!", אמרתי בפאניקה, הדמעות
כיסו את לחיי הרועדות, "אתה רוצה שאני פאקינג אזרוק את זה אז
הנה אני זורקת...", אמרתי והטלתי בחוזקה את האזיקים, ממש זרקתי
אותם בשארית כוחותיי והתחלתי להתייפח כילדה קטנה בלי שליטה.
השחורה חיבקה אותי ואימצה אותי מיד לחזה.
"די, חמודה", אמרה לי ברוך.
היא ליטפה אותי וניסתה להרגיע אותי ואני רק בכיתי כמו מטורפת,
כאילו כרתו לי איזה איבר. עד כדי כך פחדתי ונבהלתי.
"את בסדר? את בסדר?" שאלה שוב ושוב, ליטפה את שיערותיי.
לבסוף נרגעתי. "כן..."
נשמתי עמוק.
"להמשיך?" שאלה בשקט.
חשבתי לרגע.
"כן".
ושוב עינוי הקרח, האצבעות שצובטות לי את הפטמות, הצלפות חלשות
של שוט על ירכיי הפנימיות.
כבר לא יכולתי לסבול את זה. יכולתי להמשיך ולספוג, אבל זה כבר
היה יותר מידי וכבר לא הפקתי כל הנאה.
"די... באמת... אני רוצה להפסיק", אמרתי בקול רועד והצטערתי
שהאזיקים לא בידיי.
היא כנראה ראתה שאני רועדת. היא שוב חיבקה אותי כמה דקות
ארוכות ואז הסירה בעדינות את כיסוי העיניים שלי ואת הגאג
מהפה.

האור סימא את עיניי ולקח לי זמן לחזור "לעולם האמיתי".
הם ניסו להקים אותי, ואני כמו פיסחת, או כמו נכה שלא עלינו,
איכשהו התרוממתי, לא הייתי מסוגלת לעמוד יציב. הבטתי סביבי והם
תמכו בי מצדדי והניחו אותי בכבדות על הספה. מזווית עיניי
המעפעפות והמנסות להתרגל לאור, ראיתי את האפל מגלגל את החבלים
על ידיו ומסדר את הציוד. השחורה נתנה לי כוס מים קרים ועזרה לי
לשבת. לאחר שסיימתי, התמוטטתי לאחור.
ההרגשה הייתה מדהימה. כאילו אני מרחפת, כאילו אני בעולם אחר
ופה בו זמנית. בהכרה ולא בהכרה. כאילו אני על סמים. כאילו אני
הוזה. מטושטשת. כאילו אני אחרי אורגזמה מתישה במיוחד, אבל
עילאית יותר כי החוויה הייתה רוחנית וחזקה. לאות מתוקה-מרירה
פשתה בכל גופי, כל איבריי היו פשוטים לצדדים כמו בובת מריונטה
שזרקו על הרצפה וקופאת בתנוחה שבה זרקו אותה.
"היית מדהימה...", פתאום אני רואה את הלא מוגדרת מעליי.
היא נתנה לי נשיקה על המצח. "ביי! הלכתי!"
שכחתי ממנה לחלוטין.
"הייתה עוד אחת, לא?" הצלחתי איכשהו לומר.
"כן... אחרי שהיא לקחה אותך איתי לספה - היא הלכה".
"היא לקחה אותי?!" שאלתי נדהמת.
אפילו לא שמתי לב.
גם שכחתי לגמרי שבכל הסשן הכה אינטימי הזה צפו בי שתי נשים
שאני כלל לא מכירה...
"כן..." היא צחקה. "את לא כאן, אה? מזל טוב! את חווה סאב
ספייס".
"אני? סאב ספייס?!" שאלתי בשוק. חשבתי שזה משהו אחר לגמרי. "את
בטוחה?"
"אני מספיק מנוסה כדי לדעת. וחוץ מזה שלא צריך להיות גאון -
היית שם לפחות חצי שעה. הסתכלי על עצמך, את בקושי יודעת איך
קוראים לך... גם אני חוויתי דום ספייס", הסבירה.
"מה זה?" שאלתי לאחר כמה דקות כשהצלחתי לדבר.
"זאת התחושה העצומה הזאת של הכוח בידייך, של לראות את הסאב
באופוריה, נהנה... איך היה?"
"מעניין...", הצלחתי ללחוש. "חוויה מאוד מעניינת ומוזרה
ומיוחדת... קשה לי אפילו לתאר אותה במילים..."
לפתע ידעתי שמכאן אין דרך חזרה - כרטיס לכיוון אחד. כמה פשוט
וקל להתמכר לכאב. לתחושת הכניעות. להתמסרות העצמית. לא טוטאלית
אומנם, אך עם הדום הנכון גם זה יגיע. השחורה השתרעה על הספה
באפיסת כוחות. אני הצלחתי להתהפך על הגב. האפל בא, כיבה את
האור והדליק כמה נרות צפים בתוך כד שקוף ממולא במים. הוא
התיישב לידה והביט בי במבט עייף ומצועף. דיברנו בינינו וכל
אותה עת ראיתי איך הוא מלטף אותה.
"אני חושבת שסך הכל היה בינינו שיתוף פעולה טוב יחסית לעובדה
שזה הסשן הראשון שלנו יחד", אמרה לו.
הוא לא ממש הסכים אבל היא בסוף הכריחה אותו... היד שלו משמשה
לה את השדיים ואני הבטתי מהופנטת ביד החופרת תחת הגופייה
הרפויה. פתאום היד גלשה כנחש חלקלק אל בין רגליה, מחצה ולשה.
האגן שלה נע מעט למעלה והתפתל. משום מה הייתה בי תשוקה מציצנית
לראות אותם שוכבים.
וכאילו היא קראה את מחשבותיי אמרה לי: "אולי תשכבי איתו? בא
לך? תראי איך הוא חרמן..."
"אולי את?" שאלתי בחוצפה. אבל משום מה, הסשן נגמר וחזרנו להיות
חברים, הדיסטנס נגמר.
"עזבי, אין לי כוח, אבל את... את התעוררת כבר..." אמרה
בחתוליות מה.
הוא הביט בי והמשיך לגעת בה. הוא נישק אותה צרפתית עמוקה ואני
לא יכולתי להסיט את עיניי. לא ידעתי מה לחשוב. רוצה, לא רוצה.
נמשכת אליו, לא ממש נמשכת. האם המשיכה נובעת ממנו או כי הוא
דום ויש בו משהו סמכותי וגברי ומושך?
הוא התיישב לידי. רזה וקטן. הישבן שלו הצליח להידחק.
"אתם תזדיינו ואני אהיה הבמאית... אל תדאגי, אני אדאג לך כמו
שצריך, אני אגיד לכם איזה תנוחות לעשות..." היא אמרה והחלה
לטוות פנטזיות שנראו יותר ויותר כמו סרט כחול.
"לא, זה בסדר..." הסמקתי.
מצד אחד רציתי לראות אותם מזדיינים, מצד שני לא רציתי להשתתף,
מצד שלישי אולי סוף סוף סיכוי לשלישיה ראשונה, מצד רביעי לא בא
לי, מצד חמישי אולי אם "יכריחו" אותי אז אני אפילו אזרום
ואיהנה?

בעודי מתלבטת, שמתי לב שהשחורה נרדמה לה. האפל החל לנשק אותי
בעדינות. לא פישקתי את שפתיי. אט אט הוא הכניע אותי, ניסה
לתחוב לתוך פי את לשונו. הרגשתי טעם חזק של סיגריות. די נגעלתי
אבל מהר מאוד טעם הרוק שלו אפף את פי. התחלנו להתנשק בסערה
ושמתי לב פתאום שאני בלי חולצה או חזיה...
לא בדיוק הזמן להתחסד. איכשהו היה לי נוח ולא נוח בו זמנית
בסיטואציה הזאת. הפה שלו החל לעטוף לי את הפטמה והפעם ליקק
ומצץ אותה ברכות מדהימה שכלל לא תיארתי לעצמי שעשויה להיות
באיש הקשוח כפלדה הזה. הוא נראה אדם טוב, הוא היה עדין, אבל
היה משהו במבט שלו שהיה יכול להיות קר כקרח או חורך כלהבה. היד
שלו הזדחלה בעצלתיים על הבטן, על הירכיים וכאילו יש לו את כל
הזמן שבעולם, היד נמרחה עליי ועטפה אותי כמו מאהב עדין, רומנטי
ו... ונילי.
מידי פעם הוא שם לב שאני נאנקת כשהוא נושך לי את הפטמה, מוחץ
לי את השד. הוא המשיך ואני שרטתי את גבו בציפורניי, לשה את
בשרו המועט, חשה בצלעותיו הבולטות, עוברת באצבעותיי על הקעקוע
החדש למדי של פנתר שחור המרוח על כל שרירי זרועו.
התרוממתי והתחלתי להסתער עליו, מידי פעם אחזתי בשיערו הארוך
יחסית ומשכתי לאחור, נישקתי אותו ושיחקנו משחק כוחות שבו כל
אחד מנסה לגבור על השני, שני חתולים גדולים שמשחקים אחד עם
השני ועשויים לפצוע...
האווירה החלה להתחמם מהר מידי לטעמי, בייחוד לאחר מה שחוויתי
קודם לכן איתו ועם השחורה. זה נראה לי מוגזם מידי ללילה אחד.
"די," ביקשתי.
הוא הנהן וחיבק אותי.
ופתאום אחרי דקות ארוכות האצבעות מלטפות את הגב, והשפתיים
מגששות אחרי שלי, ושוב אנחנו מתנשקים ולא יודעים מה לעשות עם
עצמנו. נסחפתי ושוב הרגשתי שאני חייבת להציב גבול, חומה, גדר
חיה, משהו...
שוב הפסקתי. הפעם הוא ראה שאני רצינית כי התיישבתי מיד.
"בוא נלך הביתה", אמרתי והבטתי על שחורה שנמנמה לה בשלווה.
"טוב. אני לא אכריח אותך, אמר לי וחייך. "אלא אם כן תרצי...".
הערנו אותה, יצאנו מהבית ונכנסנו למכונית. הוא הסיע את שתינו.
היא אמרה יפה שלום ויצאה מטושטשת מעייפות החוצה - לא פלא, השעה
הייתה 4.40 לפנות בוקר. אני אמרתי יפה שלום ונשקתי לו על הלחי.
הוא הזיז את הראש ושפתיי נתקלו בשפתיו. הוא נישק אותי נשיקה
קלה ואז שוב כמה צרפתיות עמוקות.
מוכת סחרחורת צעדתי מהאוטו, מדדה כברווזה שמנמנה היוצאת מהאגם
לכיוון ביתי, ותהיתי האם זוהי התחלה או זהו סוף של נטייה או
מערכת יחסים מסוג מסוים...