אתם מסתכלים עליי וחושבים שאני מטורפת, חולת נפש של ממש. בייחוד לו הייתם
יודעים שזהו בשר אדם טעים הממתין לאכילה.

הייתם חושבים שאני מטורפת לו הייתם יודעים שאני חוטפת אנשים וילדים, מגדלת
וכולאת אותם בכלובים צרים מכפי מידתם, קטנים וצפופים.
אני שולפת להם את הציפורניים על מנת שלא ישרטו אותי, עוקרת או משייפת את
שיניהם, מקרקפת את שיערותיהם ומכינה מהם פיאות, מקלפת את עורם לייצור בגדי
עור, נעליים ולריפוד כורסאות אופנתיות העשויות מעצמותיהם.

לפעמים כשבא לי, אני קושרת אותם לכסא ללא יכולת לזוז במשך ימים, שבועות ואף
חודשים, נותנת להם לצרוח עד שגרונם ניחר. אני מנסרת את גולגולותיהם ומחדירה
אלקטרודות לראשם, מבצעת עליהם ניסויים במסווה רפואי ו"טובת האנשות".
אני מבצעת בהם ניסויים והשבחה גנטית עד שגופם מתנוון והופך מעוות כך שיתאים
לדרישותיי ולאידיאל ה"אדם המושלם".

אני הכי אוהבת את הכבד שלהם- אני מחדירה לגרונם בכוח צינורית ברזל כשהם כפותים
ומערה לתוכם תשעה קילוגרמים של ספגטי מידי יום ביומו על מנת שהכבד שלהם יתפח
ויגדל לממדי ענק.

לפעמים, כשבא לי, אני מחדירה אקונומיקה לתוך עיניהם הפקוחה במלחציים, פוערת
בהם פצעי- ענק וזורה עליהם מלח וכימיקלים ומיני מרקחות כדי לראות כיצד זה
ישפיע עליהם והאם הם מפתחים תגובות אלרגיות. כדי שלא יפריעו לי בעבודתי, אני
מזריקה להם חומר משתק שרירים, כך שהם עירניים ומרגישים את הכל- אבל לא יכולים
לזוז או לברוח...
בלילות ובימים הם צורחים ובוכים ומפריעים לי לנוח ולישון, אבל עם הזמן התחלתי
לפתח לכך עמידות והם אינם מעניינים אותי עוד. אני מתייחסת אליהם כחפצים, ככלים
לשימושיי שבוודאי תכנו אותם "נלוזים".

למה?כי אני עליונה עליהם ובטבע, החיים הם ג'ונגל והחזק תמיד מנצח את החלשים.
מי שחלש- שימות, שלא ישרוד. למה? כי לא מגיע לו. זה לא אני קבעתי את זה, זה
אלוהים. זה הטבע. זו האבולוציה.

אצלי, הם לא עוברים את גיל ההתבגרות- אני אוהבת אותם רכים, שמנמנים ועסיסיים.
כל השנים הללו הם לא זזים מחוץ לכלוב הסורגים הצר שלהם, חיים בתוך ההפרשות של
עצמם ברצפה משופעת ומרושתת, מנגחים ראשם מתסכול בסורגים או מנסים לשבת בצד
במצב קטטוני. אני בינתיים ממתינה לכך ששריריהם יתנוונו ומשמניהם יגדלו.

אין להם חיים ומותם הזוועתי טוב מהם.

כשתראו את גוויותיהם ואיברותיהם כמו אחרי פיגוע המוני פזורים על רצפת ביתי,
מעלות עובש ופטריות, רמשים מטיילים עליהם ומעכלים את גופם, מבאישים את חלל
ביתי, כשתצפו בשבילי טיפות הדם הטריות והיבשות על רצפתי ותעקבו אחרי צריחותיהם
הנואשות וחסרות התקווה-
תרצו לכפות אותי לכס החשמלי בכותונת משוגעים, לא לפני שתזריקו לי רעל שישתק את
איבריי אבל אחוש בכל זיק כאב כשתשספו את גרוני באבחה אחת או כמה בסכין מלובן
אך לא חד שידרוש כמה וכמה חיתוכים עד שראשי יתגלגל מטה- בדיוק כפי שעשיתי
לקורבנותיי.

אבל כעת, איש לא יעצור אותי.
אני הולכת למקפיא, מוציאה מתוך שקית ניילון את המוח, הכבד והלב וצולה אותם. את
האצבעות- לאחר ששלפתי מהן את העצמות- אני מטגנת לקבב מעורר תיאבון וצופה בפסים
הכהים הטבועים בבשר מברזלי האסכולה.

קניבלית?! למי אכפת?
חסרת מצפון? מרושעת? תאבת בצע, דם ובשר? אלימה? לא אנושית? חייתית? אז מה? זה
טעים לי ואני אוהבת את זה. אפילו אומרים שזה בריא (לי כמובן, לא להם...).

ובינתיים, צבועים, שבו בשקט בבתיכם- אתם אשמים במה שמתרחש בביתי בדלתיים
סגורות לא פחות ממני ואולי אף יותר.
כמו שהנאצים בצעו את זממם במילוני אנשים, התעללו בהם, ניצלו  והמיתו אותם
בתאי גזים (במקרה הטוב), כולנו מאשימים לא פחות את כל העולם שישב בביתו, היה
מודע לכל ושתק.



אני ממשיכה בשלי ובינתיים צופה בעיניים מטורפות דרך עיניהם המשותקות מאימה
של קורבותיי.

בתיאבון!