"אתה בא?", שואלת גילת.
"כן, כן...", אני זוחל במעלה המדרגות. "למה לעזאזל הם לא
מחליפים את הנורות בחדר המדרגות? לא רואים כלום...", אני אומר
ונתקל במדרגות על ימין ועל שמאל.
"הגענו", גילת אומרת וממששת את דלת העץ של הבית. "מאמי, תביא
לי בבקשה מצית". אני פותח את התיק שלי, מגשש אחר חפיסת סיגריות
ה"כאמל" שלי, פותח אותה ושולף את המצית. אני מדליק אותה בעוד
היא מכניסה את המפתח לתוך המנעול ופותחת את הדלת. אנחנו נכנסים
לבית רחב ידיים, קוטג' מהמם בלשון המעטה. הלוואי והיה לי בית
כזה!
גילת מנסה להדליק את האור, אבל שום אור לא בוקע מהנורה. "בטח
עוד נורה שרופה...", היא ממלמלת.
אני לוחץ על המתג במטבח, אולם אפס. העלטה שוררת בכל. לפתע אני
שם לב לפתק מתחת לדלת. אני מרים אותו ובקושי רב אני מגלה על פי
הכתוב, שחברת החשמל ניתקה את החשמל עקב אי תשלום  החשבון גם
לאחר אזהרה שניה.
"אני לא מאמין... ניתקו את החשמל!", אני מנפנף מולה בפתק,
"איזה מניאקים בני-זונות! מה שווה קוטג' מפואר עם ג'קוזי,
טלוויזיה ענקית, מערכת קולנוע ביתית ודי.וי.די אם אין חשמל!?"
איכשהו אני רואה באור המצית הקלוש הבהוב של עצב חולף על פניה
של גילת, החבל"שית וידידה טובה שלי בהווה. היא ניגשת למטבח
הענק ומחפשת בנרות נרות למאור (איזה משחק מילים משעשע...). היא
מוצאת נרות חנוכה, מדליקה כעשרה ומצמידה אותם בעזרת חימום
תחתית הנר למספר צלחות ומפזרת ברחבי הבית.
"פשש... איזה בית!", אני מתפעל. "שיחקת אותה. הלוואי עליי
שיתנו לי לשמור על בית כזה למשך שלושה שבועות ועוד לקבל על זה
כסף..."
"כן, הא? רק שכחת את הפרט השולי והזעיר שאין חשמל ולכן אי אפשר
לראות כלום ולא ליהנות מכלום!", היא מתרעמת.
אנחנו מתיישבים על ספת עור ענקית. גילת מביאה שקית במבה שמצאה
במזווה ובקבוק מים. בקופסת הגלידה שמצאנו במקפיא שהפכה מימית,
פחדנו לגעת.
גילת דוחפת את ידה לתוך השקית, מוציאה כמה במבות פריכות
ומכניסה לפה אחת אחת, ומיד אחריה אני מכניס את ידי.
"אפשר לחשוב שעשינו פה ארוחה רומנטית עם כל הנרות האלו...",
אני צוחק.
גילת מגחכת. "גם כן ארוחה- שקית במבה. אוף! אני מתה מרעב!",
ואז היא מכניסה ידה לשקית ובדיוק באותו הרגע אני גם מכניס.
אצבעותינו נתקלות האחת בשניה בתוך השקית, שכמעט מתפוצצת משתי
כפות ידינו הנעות בפנים. שנינו צוחקים. אני מוציא חתיכת במבה
ומכניס לה לפה. השפתיים שלה נוגעות באצבע שלי בקלילות.
"זוכר שפעם היינו אוכלים במבה וביסלי והיית פותח את הפה והייתי
מנסה לקלוע איתם לתוכו?"
"כן...", אני נזכר בנוסטלגיה. "בואי ננסה! אם כי יהיה לי קצת
קשה לראות משהו ולתפוס"
"זה לא משנה", היא מלטפת חתיכה צהובה בין אצבעותיה, "ממילא
כמעט אף פעם אתה לא מצליח לתפוס...".
אני פוער את פי והיא זורקת אליי חתיכה אחת אחרי השנייה, ואת
כולן אני מפספס.
"אלוהים אדירים, גם אם ייפול לך לתוך הפה משהו גדול כמו תפוח,
אתה לא תתפוס!", היא קוראת.
"בואי נבדוק אם אני יכול לתפוס דברים אחרים", אני אומר, ועוד
לפני שהיא שמה לב, אני אוחז בעורפה, מקרב אותו אליי וכמעט תוקע
לה אצבע בעין. היא מתגלגלת מצחוק ואני מגלגל לה את הלשון בפי.
לאחר כמה שניות, היא מניחה את ידיה על חזי ודוחפת אותי לאחור
מתנשמת.
"מה אתה חושב שאתה עושה? חשבתי שאנחנו רק ידידים..."
"מי קבע שלידידים אסור להתנשק?", אני שואל ומעביר אצבע על
לחייה וצווארה בעדינות. אני יודע שזה מעביר בה צמרמורות ושהיא
מתה על זה. "ואפילו יותר מזה?...", אני ממשיך ואז מנשק לה מתחת
לאוזן.
"נו, די...", היא אומרת, אבל אני יודע שהיא מתה להמשיך.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שלך?", אני שואל ושותה את כוס המים
הרביעית שלי.
"אממ...", היא חושבת, "לפני שבוע עם אורן"
"עם אורן?!", אני כמעט מתפלץ. תמיד ידעתי שהחבר הזה שלי שם
עליה עין כבר מזמן, אבל שהוא ממש יעז להתחיל איתה ולעשות עם זה
משהו? הרי יש חוק בלתי כתוב בין חברים שלא מתחילים עם מישהי
שהחבר שלך רוצה, ובטח שלא עם האקסית שלו.
"כן. היה נהדר. בחיים לא חשבתי שזה יהיה כל כך טוב...", היא
משיבה ברצינות.
בעודי מתכנן את מותו ואת העינויים שאעביר אותו בהם, היא
מוסיפה: "אפילו בחושך אני רואה כמה שאתה עצבני. אל תדאג. לא
היה כלום... סתם עבדתי עליך!"
"את והשטויות שלך! מזלך שאנחנו כבר לא ביחד", אני משעין את
ראשי כחתלתול על חזה. כמה זמן פינטזתי על החזה הזה! הדחף למשש
ולחפון אותו בוער בעצמותיי.
היא צוחקת ומלטפת את ראשי. כבר ארבעה חודשים עברו מאז שגילת
נפרדה ממני. שלושה חודשים של ידידות באו אחרי חודש של ניתוק.
אני עדיין חושב לפעמים שאולי אם נמשיך להיות בקשר, גילת פתאום
תתעורר ותבין שהיא אוהבת אותי, ושלמרות שאנחנו מעצבנים אחד את
השניה, אנחנו צריכים להיות ביחד.

אצבעותיי מטיילות על זרועה מעלה ומטה ואז מגיעות "במקרה" לשדה
השמאלי שקורץ לי כל כך כבר רבע שעה.
"נו, בשביל מה זה טוב?", היא מתעצבנת ומסיטה את ידי ממנה.
"תראי, כבר הרבה זמן לא היה לי, ליתר דיוק ארבעה חודשים, ואני
רוצה אותך... חוץ מזה, את יודעת, יש לי צרכים", אני לוחש לה.
"איזה גבר טיפוסי אתה! אתה ממש יודע מה לומר לבחורה כדי לפתות
אותה, מה?", היא פוזלת לכיווני.
"תעשי לי טובה, כאילו שלך אין צרכים מידי פעם! מה את חושבת,
שאני לא יודע שגם בחורות חרמניות?", אני מנשק לה את הצוואר,
"שגם בחורות רוצות סקס בדיוק כמו גברים?", אני דופק לה צרפתית
עמוקה, "ואולי אפילו יותר?", ידי מגששת אל בין רגליה ומלטפת.
"אולי. אבל בניגוד אליכם, אנחנו חושבות עם המוח ולא עם הזין.
אני גם חושבת מה עלול לקרות אם אנחנו נעשה את זה ועל ההשלכות
שעשוי..."
"השלכות שמשלכות", אני קוטע אותה, "צריך לזרום בחיים וחוץ מזה,
אני לא חושב שאני עד כדי כך גרוע שתסבלי!".
אני מפיל אותה על הספה ונשכב עליה כדי להוכיח מצוינות שמוכרת
לה שנה וחודשיים. הידיים שלי חופרות דרך תחת החולצה ומסלקות
אותה ולאחר מכן את החזייה. הראש של גילת נופל לאחור ואני מלקק
לה את הגרון, מלטף אותו בעדינות עם הלשון והשיניים. גילת נאנחת
ומושכת את הראש שלי לפה שלה. אני מוצץ לה את הלשון ומרגיש את
העגיל שם, מגשש סביבו, מעליו ומתחתיו, משחק בו. אני עדיין זוכר
היטב את הנשיקה הראשונה שלנו על ספה ליד הנרגילה באיזה
בית-קפה-זולה ואיך הרגשתי מוזר להתנשק איתה עם העגיל בלשון.
לקח לי הרבה פעמים לנסות אותו כדי להתרגל (תירוץ מצוין להתנשק
איתה).
שפתיה מלחכות את בדל אוזני וידיי חופנות בחוזקה את שדיה. אני
מתחיל להתחכך בה והיא מרימה את רגליה וכורכת אותן סביבי כמתוך
אינסטינקט. מתוך תגובה לא מודעת, גילת מתגלגלת הצידה כפי שהיא
רגילה לעשות במיטה, כי היא אוהבת להיות למעלה.
שנינו נופלים למטה וראשי מתנגש בשולחן הקפה שליד. אני תופס את
ראשי הכואב ומיילל. גילת צוחקת כאילו היא שמעה ברגע זה את
הבדיחה הגדולה של כל הזמנים.
"מה את צוחקת?", אני מחכך את האזור הכואב בצד ראשי עם
אצבעותיי.
"כי אתה כל כך חמוד כשאתה נראה כל כך מטופש!", ומנשקת אותי
שנית. אצבעותיי מלטפות לה את הבטן, תוך שאנחנו מחליפים נוזלים
בפה ואז גולשות אל מכנסיה ונדחקות פנימה.
"די", היא עוצרת אותי.
"למה?", אני לא מבין.
"כי... כי..." היא חומקת מתחת לגופי. "אני במחזור", היא
לוחשת.
אני חושב רגע. "אז?".
כשאני מבחין במבט המופתע על פניה, אני ממהר לומר: "את חושבת
שיש להם פה קונדומים? כי אז זה לא יפריע לי..."
"תינוק מטומטם!", היא אומרת וקמה מהרצפה. "אני הולכת קצת לנוח.
אולי כדאי שתישן בספה? יש כאן רק חדר שינה אחד וכמו שאתה
מתנהג, אז אולי עדיף שלא נישן באותה המיטה".
"ממש מצחיק...", אני ממלמל.

הבטן מתחילה לרעוד בתוכי ואני חש בלחץ מצטבר בתחתית בטני
ובאיברי. מתחיל לכאוב לי למטה, וזה לא מוצא חן בעיניי. אני
נוטל צלוחית עם נר זקוף שמתחיל לאבד מאונו ומתקצר, והולך לחדר
השירותים. משום- מה הוא נעול. אני נכנס לחדר האמבטיה, ומתבעס
לגלות שאין בו שירותים. איזו מן משפחה דפוקה גרה פה, שיש להם
כל כך הרבה כסף, דירה כל כך גדולה, אבל רק חדר שירותים אחד והם
גם לא משלמים חשמל?!
מוזר ביותר!
אני מסתכל על הכיור ומחייך לעצמי. מצאתי מקום בו אוכל להתפרק!
אני פותח את רוכסן מכנסיי ומפשיל אותם עם התחתונים לברכיים
ומתקרב לכיור. אני אוחז באצבעותיי באיברי ומכוון אותו למרכז
הכיור. אני נוגע בו קצת ומחכה שזה ייצא.
בדיוק ברגע שבו הטיפות מתחילות לצאת, אני שומע צעקה: "מה אתה
חושב שאתה עושה לעזאזל!?".
אני מביט לכיוון הדלת ורואה את גילת מביטה בי בזעזוע מוחלט, או
יותר נכון על איברי שהשפריץ הרגע זרם חם לתוך הכיור.
אני נבהל, מגמגם, והזרם פוסק מההלם. "מה.. א...  השירותים
נעולים ולא היה לי איפה לעשות את זה..."  
"אתה לא שפוי... בפירוש לא שפוי...", היא לוחשת. "ידעתי שיש לך
שריטות, אבל עד כדי כך?!"
"נו, באמת", אני מנסה להתגונן, "אף פעם לא עשית את זה במקום
ציבורי? בים? בברכה? בשירותים? באמבטיה?"
"אממ... כן", היא מודה באשמה בשקט, "אבל בכיור?! לעזאזל! אין
לך טיפת בושה? אני בחיים לא הייתי עושה את זה!"
"בטח שלא", אני אומר בנינוחות וממשיך לטפטף בשאנטי על הכיור,
פולט עוד כמה זרמים ארוכים. בשיא האדישות, אני פותח את הברז
ורוחץ היטב את הזין שלי במים החמים ובמעט סבון נוזלי. "זה בגלל
שאת בחורה ובחורות כורעות וגברים עומדים ואת גם לא תגיעי לכיור
בשביל לעשות את זה, אלא אם כן את לפחות מטר תשעים..."
"אני לא מאמינה...", היא אומרת ומושיטה לי מגבת נקיה שמצאה
בארון המגבות תחת הכיור.
"מה את רוצה? יש לי צרכים!", אני אומר ולובש את התחתונים
והמכנסיים.
אני פותח שוב את הברז: "זה דווקא כיף לשטוף אותו במים חמים
אחר כך ולנקות. יש תחושה של רעננות מופלאה! כדאי לך לנסות!".
בזמן שגילת מסתכלת עליי בפרצוף ניגעל, אני מנקה את הנוזל
הצהבהב מהכיור. איזה כיף שסוף כל סוף שלפוחית השתן שלי התרוקנה
וגם הזין שלי קיבל טיפול עשרת אלפים אחר כך!