חלק א'

  עצירה מוחלטת זה דבר שהאדם המציא אך לעולם אינו מסכים לו.
כל איש ואישה אינם יכולים או רוצים לעצור אי פעם דבר מסוים, כל
עוד הוא טוב, אם הדבר רע רוב אנשים היכולים לגמור אותו לפני
שאף הפסיק. למקרים של בריחה מסיום ועצירה שכאלו גורם האי
סבלנות שבאדם, הרצון, הפחד מן הגעגוע והשכחה המוחלטת שמאיימת
על כל אדם ואדם.

  גם אורי לא עצר, אפילו לא שאמרו או סימנו לו בכל מיני דרכים
לעצור.
לאחר לידתו הוא המשיך לצאת מהגוף של אימא שלו, בעצם הוא עשה
תנועות מוזרות באוויר אבל עדין המשיך לצאת. בגן הוא נשאר כל
חייו, לפחות באופן נפשי וכל הזמן המשיך למשוך בצמות של עינת
והמשיך לאכול לחם עם חומוס. אף על פי שחייו המשיכו וחיי הכל
הימשכו כסדרם הוא התעקש להישאר, להקפיא - לשנות את הזמן.
הוא לא היה הזמן, הוא לא ידע מהו הזמן באמת, הוא בעצם לא רצה
להכיר בו. אורי התבגר והשתנה אבל כל דבר חדש נשאר לתמיד, כל כך
הרבה דברים - קצת זמן, בעצם בשבילו היה זמן, לא קצת ולא הרבה,
היה לו את כל חייו בשביל לעשות דברים מההתחלה עד הסוף, וכאשר
יגמור - הכל ייגמר.
הוא האמין שהוא מלך העולם, שליט המבוך, חולית טרור משל עצמו.
הוא קבע את חוקי המחיה ואת תפקוד החיים, למרות העובדה שכמעט
ואף אחד לא הכיר אותו ולאף אחד כמעט לא היה אכפת ממנו הוא
המשיך להתנהג כפסיכופט בעל הגיון, הגיון שמיועד לעובדה שבדבר
שלכל דבר יש סוף, אך שהסוף יגיע מתי שהוא רוצה, הוא יעצור כאשר
העצירה תהיה שווה את עצמה.
אורי האמין שהמניעה משמעותה עצירה, מכאן מגיעה העובדה שכל דבר
אשר מונע אנשים מלעשות דברים כך יעצור אותם. הוא לא אהב את זה.
לא שהוא שם על דברים כאלו, אבל רצה רק לחסל כל אמצעי מניעה
כלשהם; ציבוריים, פרטיים ואף מיניים.
כמובן שכל חייו, מאז שהיא תינוק, ילד, או נער הוא תמיד ניסה
להתבלט בסוגיות חייו, תמיד להיות הממשיך לדברים המסוכנים
והאסורים והזה שעוצר כשלא צריך, כמו סוג של לוחם במערכת אבל עם
סיבה לא מובנת, אף למאזיני ראיג' אגינסט דה משין.
לאחר מספר מכות חשמל והשפעות חברתיות חייו שונו לגמרי. כנראה
בעיקר מהשפעות המדינה והחוק, הוא נהפך לראש המאבק במניעה,
כמובן שאף אחד לא הסכים איתו או היה בתנועת המאבק שלו, אך הוא
היה גאה במעשיו, כך נולד וכך ימשיך.
לאחר שאיים על מספר בנקאים ושוטרים ונחל בכישלון חרוץ שכלל
בושה חברתית, מאבק עם רשויות הכלא ועונש רחב ידיים מההורים הוא
החליט להמשיך בפעולותיו לכיוון היצורים הלא אנושיים.
הוא סילק בהצלחה מכל אזורי שכונתו את הגדרות, העמודים וכך גם
הרמזורים.  הוא גרם למות עשרות אנשים ותאונות רבות. 'אנשים
מתים בקרבות כנגד חוקי האנוש', הוא טען והוכה קשות.


חלק ב'

יום אחד הוא ישב בגן שעשועים עם החברים שנותרו לו, אורי היה
נורא מוכשר וחברותי ולכן ידע איך להשיג חברים ואת מי בדיוק, הם
לא עצרו גם. 'אמממ', הוא הרהר לעצמו ובחן את מה שעיניו משקיפות
כנגד מוחו. הוא התרומם והלך למקום באיטיות, 'כבר חוזר', אמר
לחבריו והתקרב עוד יותר לשלט המונח על החול.
השלט נח לו, שום דבר לא הפריע לו והוא קיים חיים יחסית שקטים
בתור שלט. הוא נראה כשלט תמים למראה בגודל רגיל שנועד לאותת
לנוסעים על אי כניסה  למקום מסוים באזור בשל עבודות בכביש, סך
הכל שלט עצור אדמדם.
חושו השישי כנגד מניעות החל לרתוח בפאתי מוחו והוא כבר הכין את
רגלו הימנית לבעיטה חסרת רחמים בשלט המסכן בכדי להביא להשמדתו
המיידית ותו לא.
אם יכל לדבר היה מבקש השלט רחמים, אך הוא הסתפק במבט עצוב כשל
כלבלב בדרכו להרדמה. אורי כבר החל להרים את רגלו והיה מוכן
להנפתה אך לפתע הבחין בנצנוץ קל שהבהיק את אור הלילה ברדיוס של
מטר וחצי כך שרק הוא ראה אותו וגם הרגיש אותו.
אורי הרגיש שהוא הולך להיחנק, ליבו פעם בחוזקו והוא כמעט נפל
ממקומו לאחר שרגליו איבדו תחושה. איך שהשלט לא עשה את זה הוא
הבין כי פשוט משהו קרה ולא היה ניתן להשמיד את אמצעי מניעה זה,
הוא נפל.
לאחר מספר דקות שהיה לפי שפת מומחים 'מהופנט נטול הכרה' הוא
חזר לעצמו, לרווחת העולם אף אחד לא שם לב שהוא הפסיק לחיות,
בלם את חיותו זמנית, התעלף.
הוא התהלך סביב השלט, אפשר להגיד בעצם השלט עמד סביבו, אבל הוא
העדיף לחשוב על דברים חשובים יותר.
שוב האור נצנץ ואז הוא ראה מן מנורה קטנה באחוריי השלט. המנורה
נועדה להורות ולמשוך את הנוסעים וההולכים על עצירה בלילה, מטרת
השלט וכך יראו אותו יותר טוב.
הוא כעס, הוא לא הבין איך שלט קטן יכל לעצור אותו במלאכת
חיסול המניעה. הוא עמד מול העצם וחשב, ניסה להבין, לפחות גרם
למסתכלים עליו לקבל רושם של אדם המהרהר לאוויר. רוני התקרבה
אליו איטיות והסבה את תשומת ליבו בעזרת תפיחה קלה על כתפו.
"אתה בסדר אורי?, אתה נראה מוזר..", היא אמרה בשקט בעודה מנסה
להבין את המבט שבעיניו, עיניו היו  זוהרות כמו עיניי חתול
סיאמי בחופשת מולדת בבית הארחה ברומניה.
'א..א..אני בסדר, רוני. הכל בסדר.", הוא חייך בעודו מתבונן
באוויר.
"אתה בטוח?", היא אמרה בפקפוק רב.
"כן, רק..אבל.",
"מה? מה?",
"את יכולה בבקשה איכשהו לסגור את המנורה?", הוא אמר והצביע על
השלט.
"למה?", היא שאלה בעודה מנסה לקשר בין הנתונים שהיא מקבלת.
"לא משנה..פשוט..תעשי את זה!, בבקשה?", הוא נתן לה את החיוך
הכי חמוד שיכל לסדר והיא הסכימה מלית סיבה.
היא התכופפה ואז לחצה על מתג מסוים ושיחררה חוט אחר ולפתע
הנורה כבתה. אורי חייך ונשם לרווחה, רוני מצד שני התרוממה
ונאנחה. "תודה לך!", הוא אמר וישר חזר להתעלם ממנה. "כן,
בטח..", היא אמרה ואמרה בנוסף לעצמה במוחה כמה מילות כעס בנוגע
לקשר שלהם שלא מתממש.
אורי לקח את השלט במהירות וזרק אותו למכתש הקרוב, הוא האמין
שעם הזמן השלט כבר יתכסה חול ויקבר שם לעולמי עד.


חלק ג'

מאז אותו יום בו אורי גילה את נפלאות האי-מניעה והצליח על אף
ההימורים כנגדו להעציב את רוני הוא החליט להמשיך בחייו כמחסל,
משמיד, איש חוק כנגד חוק.
לצערו אחוז שלטי המניעה בעלי הנורות גדל באופן חריג ברחבי אזור
מגוריו ולכן היה צריך להשתמש בחבריו לחיסולם או במשקפי שמש
המרוחים בחמאת זיתים לשם התעלמות מנורות סוררות בשטח.
אל עף הצרות להם נקלע הוא המשיך בפעולותיו, הוא התהלך במשך
שעות ברחוב וחיפש אחר רמזורים, שוטרים וגדרות. כמובן שהוא
המשיך לחפש אחר השלטים המוארים, אך העדיף לחסל דברים שלא
נלחמים בו בקשיחות כה רבה קודם.
יום אחד הוא חזר מביקור מאולץ אצל רוני. איכשהו קרה בגלל מספר
רציחות שביצע שכך והיה והיא נשארה היצור האנושי שהיה לו אכפת
ממנה, אז מלית ברירה הוא היה צריך לכבד אותה מבלי לפתח רגשות
מיותרים כלפיה. היא עדין רצתה אותו והוא העדיף להתעלם מעובדה
זאת, אם הוא בכלל ידע זאת.
היא הסתכלה עליו הולך דרך החלון, עצובה כמו תמיד והוא המשיך
להסתכל בצדדי הרחוב בשביל למצוא פורעי חוק, בעצם הפורעים היו
אנשים טובים אך בשבילו, כל מה שנגדו- נגדו.
לפתע נראה נצנוץ מהביוב בצד הכביש, הנצנוץ המוכר שאהב אורי,
הוא התקרב והציץ. בשל החושך הרב הוא רק ראה נורה קטנה וזהו, לא
שלט ולא שום דבר אחר.
הוא לא ראה אף איש שיוכל לעזור לו להרוס את הנורה אשר מאירה את
הביוב בקצב של 20 הבהובים לשניה. עצירת הנורה הייתה כמחויבות
ראשית בשבילו, הוא לא יכל להתעלם מן האור וללכת. זה כמו להשאיר
פצוע בשדה הקרב, רק ההפך מזה.
הוא הסתכל סביבו ואז ראה את כניסת הביוב, מין חור באמצע הכביש
הסגור בעזרת צלחת ברזל. למזלו הכביש היה ריק ולכן יכל לעמוד
במרכזו ולנסות לפתוח את הכניסה. הוא התרכז ותקע מקל בחור קטן
במרכז הצלחת ובעט בו, כדרך פלא נפתח פתח הביוב והנצנוץ חלף
דרכו ובהק לשמים, נראה כי מתחזק מרגע לרגע.
אורי היה חסר ברירות והוא קיפץ בין רגע לתוך הביוב ונעמד על
מדרכת הביוב הירקרקה. הריח בביוב היה נהדר, ממש ריח אורנים,
כמובן שהכל בשביל איש נטול אף. אורי הרגיש שהוא הולך להיחנק,
הריח הזכיר חתול מת שלא התרחץ שבוע ואכל עוגת שום, אך הוא ניסה
להתעלם בשביל להלחם במטרתו היחידה בחיים.
כאשר הוא התקרב לעבר האור הוא הבחין באלפי אורות, הם נחו להן
בטור ענקי לאורך כל רצועת הביוב, היה ניתן לראות אפילו אורות
באופק, אם בכלל היה אופק בביוב.
בשלט היה כתוב 'אין כניסה', והוא ישר נחפז לבעוט בו אך שוב,
הוא נחנק ונאנק מכאבים. הוא נאלץ להמשיך להמשך הביוב בעודו
מנסה לשחרר מעליו את הכאב והסבל שנורות השלטים צורמות בו.
בדרך הוא ראה שלטי 'ילדים בדרך', 'עובדים בכביש', 'מים
זורמים', 'חיפה 70 ק"מ' וכד', לא היה להם סוף, הוא יכל להאיר
בעזרתם עיר שלמה לפחות וכך עוד לדאוג לביטחון עירוני, ממש דרך
חסכון מקורית.
המקום נראה כמו מוזיאון לשלטי נורות, או בעצם מחסן. בכל מקרה
היו בו אלפי שלטים כאלו ובצורה כה מסודרת. ללא ספק הם לא הגיעו
לשם לבד אלא סודרו בשיטה קומוניסטית ולא הגיונית ביותר.
אורי התהלך  לפנים הביוב וככל שהתקדם לתוך פנים הביוב כך
הסרחון גבר והמים געשו יותר ויותר, כנראה הוא התקרב לנהר
המזוהם האזורי.
"לא, לא, אני לא יכול יותר!", הוא צרח לעצמו.
הוא התעלף לפתע ונחת על הרצפה החלקה והמכוסה בעלי ביצות ירוקים
- אפורים.


חלק ד'

לאחר מספר שעות התעורר אורי  בתוך חדר מרובע עם קירות מאבן חום
בוהק, לפי חושי הריח והגובה שלו הוא עדין הרגיש שהינו שוכן
בביוב, היה לו קשה לזוז אך הוא התאמץ למרות הכאב והתרומם
ממיטתו.
הוא התעורר לתוך חדר קטן ולא מעוצב ביותר, הוא נראה כמו הביוב
של צבי הנינג'ה, אך בלי הצבים או ספלינטר או כל טכנולוגיה שיש
להם. פשוט בית ביוב פשוט ומוזר.
החדר נראה כחדר עבודה, חלקי מתחת שבורים היו פזורים על השולחן
המרכזי, קופסאות נורות ריקות היו מוטלות על הרצפה ומסמרים היו
מסודרים בערמה בפינת החדר. ריח נסורת אפף את החדר וגרם לסוג של
כאב ראש בנוסף לסימני החלודה שהתהוו ברחבי החדר ונזלו מן
התקרה.
הוא דידה באיטיות לרחבי החדר ויצא ממנו דרך המעבר המעופש
שמשמאלו. בחוץ נשמעו קולות דפיקות פטיש בברזל ושיעול רם אשר
נשמע כאילו מבצע אותו איש חצי מת.
למזלו של אורי השלטים כבר נעלמו מהשטח וכך גם האורות. אורי
התקדם לעבר קולות הפטיש והציץ לתוך החדר שממנו בקעו הקולות.
נראה איש זקן ומזוקן, הוא היה כפוף ואיטי ודיי מעופף למראית
עין בלתי מזוינת. הוא ביצע תנועות קבועות של הרמת והורדת פטיש
ותקיעתו בלוח ברזל משולש שהונח על שולחנו.
לפתע הפסיק האדם במלאכתו והתבונן בקיר שמולו בחולמניות מוחלטת
ואז הסתובב באיטיות לכיוון אורי. אורי שהסתכל בינתיים אל גזרי
עיתונים שהודבקו על הקיר לא שם לב לאדם שהסתובב לפתע והתקרב
אליו. ללא ספק הוא שמע צעדים אך בחר להתעלם מהם.
"שלום בחורי צעיר!", אמר האדם בטון מצחיק וזקן, הוא נשמע ללא
ספק זקן שמח אך נראה מוזר ביותר, מוזר מספיק בשביל איש זקן
שנמצא בביוב.
הוא לבש מין גלימה מעוטרת בתמרורים ופטישים, כובע עבודה צהבהב
והחזיק בידו פטיש נוצץ, נראה בערך כמו אחראי בית משוגעים מטעם
המשוגעים.
"אה....", גמגם אורי והחל להתהלך לאחור.
"אל תפחד!, בבקשה", אמר הזקן וניסה להרגיעו.
"מ..מממ..מי אתה?", אמר אורי.
"אני הוא שלטאפולוס, נעים מאוד", אמר באיטיות
"שלטאפולוס?, מעניין..", הנהן בראשו, "אה..כן, שמי אורי".
שלטאפולוס הסתכל אליו וחייך. "מה קורה פה?, מי אתה?",
"אני הוא אל השלטים", הוא אמר באדישות, כאילו הוא מציג את עצמו
כסוכן מכירות מדוכא.
"אל השלטים?", שאל אורי בנימה של אי הבנה.
"כן, נו...אתה יודע, אני אחראי על השלטים של העולם ועל כל
האזהרות", הוא לקח כסא מפינת החדר והתיישב.
"רוצה לשבת?", שאל הזקן את אורי. אורי הנהן ולקח כיסא.
"רגע, אתה בנית את כל השלטים עם המנורות כאן בביוב?"
"את אלו וכל שלטי העולם!, אני עושה הכל!", הוא הכריז וחייך.
"אבל...רגע, איך אף פעם לא שמעתי עליך?", שאל אורי בחשדנות.
"כי אתה לא יכול..זה כמו..כמו..", החל הזקן להרהר
"כמו מה?"
"כמו שילדים באים לעולם..אתה מבין?, לא הרבה יודעים באמת איך
הם באים"
"מה אתה רוצה?, ילדים נולדים וכד'..לא?"
"ילדים באים עם חסידות, הם נולדים בחסה...לא ידעת את זה,
נכון?"
"איזה שטויות! כולם יודעים שהם נולדים בעזרת רבייה וכאלו
שטויות, תה'מבין נכון?"
"לא, זה רק מה שאל הרבייה רוצה שתחשוב, אבל זאת האמת. יש לו
חווה לגידול ילדים והכל מסתדר כך עם החסה, קצת דשן..."
""אוקי, אוקי", אורי הפסיק אותו בעודו מסביר כיצד ליצור ילדים
בחסה, "אין לי איך להלחם בך, אני מניח שכנראה שאתה צודק..",
נכנע אורי.
"ועוד איך...!. תראה, אתה רוצה שאני אעזור לך לחזור?, יש פה
קיצור ליציאה של המזבלה ו...".
"לא"
"לא?"
"כן, לא, אני לא רוצה לחזור לשם.."
"מה קרה?", הוא אמר ושיחק בזקנו הלבנבן.
"אתה יודע, החיים קשים לי, לא נשאר לי אף אחד.. ורק מישהי אחת,
שבעצם אני בטוח שלא תרצה אותי, אתה יודע, אין לי מה לעשות.."
"כן, החיים באסה ואנחנו חסה.."
"יצאנו מחסה, ככה אמרת?"
"כן, גם נכון."
אורי נעמד והתחיל להסתובב בחדר, הוא בחן כל דבר אשר נכנס לטווח
ראייתו מכל הכיוונים, חקר והסיק מסקנות. בזמן שחקר את מסתורי
החדר ותכולתו החליט שלטאפולוס שזהו הזמן המתאים לניקוי פטיש
הקסם המיוחד שלו, אורות נורות שלטים החלו לבהוק ברחבי החדר אך
אורי החליט שלא ממש לשים אליהם לב ולהמשיך לבחון את החדר
ולהתקדם לעברם.
"מה זה?!", פלט אורי צרחה,
"מה? מה קרה?", אמר הזקן בטון מרגיע.
"אתה בונה שלטים, אני לא יכול...אתה פוגע בי!"
"אתה נפגע מהשלטים?"
"כן! אני לא יכול! אני חייב ללחום בהם!", אורי לקח מקל ברזל
מהרצפה והחל להכות בשלטים שהיו מונחים בפינת העבודה.
"רגע..אז.."
"מה!?", צרח עליו אורי.
"אתה...אתה הלוחם!"
"לוחם..פחח, אתה מצחיק!. אני בז לך!", חייך אורי חיוך מרושע.
(אם היה התקציב בסיפור מאפשר הוא גם היה פושט את בגדיו וחושף
גוף שטני אדום והיה זורע אש בכל מקום, אך בינתיים נסתפק במה
שקורה בנוסף לקצת דמיון אישי.)
"אה?"
"אני הוא מניעותוס!, אל האנטי!", הוא אמר ביריעת כבוד כנגדו.
"אה? מה אתה אדיוט? איזה מין שם תקעו לך? איזה מין אל?", הזקן
גיחח.
"אתה לא מבין..יש הטוב, בונה שלטים, מתקן, אלוהים ממש.."
"אז?"
"אני ההפך!, אני השטן בכבודו!", הוא צחק בקול מתנשא. "אני אחסל
אותך ואת כל שלטיך!", הוא חזר ואמר.
"שתוק בבקשה.", אמר המזוקן והתקרב אליו.  "אני מצטער", אמר
הזקן וחבט בראשו של אורי עם פטישו. הוא נפל ואיבד את הכרתו.


חלק ה'

אורי התעורר שנית באותו חדר שהתעורר מספר שעות לפני, רק שהפעם
הוא היה קשור למיטתו ומולו היו אלפי שלטים מהבהבים שללא ספק
החלישו מכוחו הרב.
"מה עשית לי? תוציא אותי!", הוא צרח והזקן חש לחדר במהרה.
"תירגע.", הוא פקד. הזקן כבר לא היה נחמד וחמים, ובכלל לא
כל-כך שמח וקליל, הוא נראה עייף וכעוס.
"שחרר אותי!", אני לא יכול עם השלטים הללו, האורות הללו, איך
אתה עושה את זה!? תפסיק להלחם בי!".
"כבר ממזמן שמעתי על מישהו, בעצם הרגשתי מישהו, אשר משחית את
יצירותיי הנשגבות, יצירותיי היחידות. לא ידעתי מי הוא, אבל
ידעתי שהוא חייב לחסל כל שלט וגדר. הכנתי דבר מיוחד אשר יפריע
לכל אדם ויעצור כל אחד, אפילו אותך. וכך הגעת אליי, לבסוף.",
לאחר שסיים הזקן את נאומו נאנח מניעותוס וזמזם להנאתו שיר ישן,
הוא פשוט ניסה להתעלם ממנו בהפגנתיות.
"נדבר אחר כך..", אמר הזקן ויצא מן החדר.
לאחר שאורי הבין שנשאר לבד הוא נחפז לקפץ עם מיטתו לעבר
השלטים, באיטיות אך בבטיחות. המיטה הייתה קלה ביותר וכך גם הוא
ולבסוף הוא הגיע לשלט של 'כביש מפותל', הוא קירב את ידיו
הקשורות אל הנורה וכך באיטיות אך בבטיחות הקשר נפרם כתוצאה
מהחום שנפלט על הקשר, נשרף.
הם התרומם והלך לעבר חדר העבודה. שם נראה, כמו לפני כמה שעות,
הזקן עובד ויוצר עוד שלטים לשימוש אנושי בטיחותי.
הוא התהלך באיטיות מאחוריו מבלי להוציא הגה ואז לפתע הוא היכה
אותו בראשו עם שלט של 'חניה רק מ4 טון ומטה', הזקן נפל והתעלף.
למזלו של אורי הזקן היה דיי קל וכך יכל למשוך אותו אל עבר חדר
הפטיו. כנראה שאין מרפסת בביוב ואין אוויר או המושג 'בחוץ'
בכלל, כך שללא ספק נהנה בעל הדירה לקרוא לחדר זה 'פטיו'.
הוא הניח אותו שם וסגר את הדלת. לאחר מכן הוא שיחרר את סוגר
לחץ המים והחדר החל להתמלא באיטיות במים במטרה להטביע את הזקן
שממילא כבר היה צריך למות מזמן.
'הגיע הזמן לחסל קצת אלי שלטים', הוא חשב לעצמו, גיחך
והסתובב.
הוא הלך אל חדר הספרייה ובחן את מדף הספרים ולפתע תפס את עיניו
ספר לבן וגדול אשר בכריכתו היה כתוב, 'תורת השילוט', הוא לקח
אותו והתיישב בשולחן הקריאה.
מכוון שנודע שאורי הוא אל זה ברור שאינו צורך בשינה, אכילה או
כל דבר אחר אשר בן אנוש צריך. מצידו  הוא יכול לשכב במיטה כל
חייו ולחשוב מחשבות משמחות על עצים ופרחים, אך חייו היו,
כמובן, מוקדשים מלית ברירה להרס השילוט בעולם האנושי.
הוא החל לקרוא את בספר, עברו ימים ושבועות ולבסוף הוא סיים,
הוא ידע והבין את כל תורת השילוט והרגיש שהוא עכשיו ממלא את
שני צדדי הגורל, המאזניים וכל דבר לא הגיוני אחר בעולם הזה.
לאחר שסיים, הוא התרומם באיטיות והחזיר את הספר למקום, משם הלך
אל עבר חדר העבודה ולקח את פטיש הבנייה ועוד מספר חומרים
בתיק.
הוא הרגיש שבכוחו הכוח המיוחד לכל דבר שירצה, וכך הוא שולט
במניעה ובאי המניעה, בחיים. הוא בעצם נהיה האל ההפוך לעצמו,
וכך הוא הפך לכל יכול לאחר שהשלים את מטרתו בחיים לחסל את כוח
המניעה והשילוט לבטיחות.
הוא החל לרוץ במדרונות הביוב אל עבר היציאה. הוא התעלם מהשלטים
המנצנצים, הם כבר לא הפריעו לו - הוא יכל לשלוט בעצמו וגם
בהם.
הוא ראה את היציאה שממנו נכנס מספר חודשים לפני ועלה חזרה
דרכה.
לאחר שיצא בקפיצה הוא נוכח לדעת שבמקום נוצרה מן פינת זיכרון
מאולתרת. מכוון שהוא הבין מראש שלאף אחד לא אכפת ממנו הוא ידע
מי עשה אותה, הוא הניח שהיא הזאת שישבה שם ליד הנר, בכתה וחשבה
עליו.(מכוון שהיה אורי כל יכול הוא יכל גם לקרוא מחשבות, רגשות
ולהשיג מחירי מבצע בסופרמרקט).
"רוני?", הוא שאל בשקט.
"אורי! חזרת!", היא צרחה וקפצה לחבק אותו, לא הייתה לו ברירה
אלא לתת לה לעשות זאת.
"מה קרה רוני? מה את עושה פה?"
"אני..אני חיכיתי לך..", היא אמרה והחלה לבכות.
"אני חזרתי, לא?"
"למה ברחת, למה?", היא התיישבה על הרצפה והתייפחה קשות.
"אני מצטער, לא רציתי לפגוע בך, אבל עכשיו אני חייב ללכת!"
"לא!..לא!", היא צעקה והוא החל כבר ללכת בעודו מתעלם ממנה.
"אני אוהבת אותך!", צעקה.
"גם אני אותך!", הוא אמר ונעלם אל תוך האופק בריצה קלה.


חלק ו'

אורי התיישב בחדר העבודה שלו ועבד כבר מספר ימים. אף אחד לא
ידע עליו ועל העובדה שחזר מן הכפור וחיסל את אל השלטים, פשוט
אף אחד לא הבין את זה ולא ממש שם על זה משהו. אורי לא נעלם
מהעולם והאנשים, הוא פשוט נעלם מעצמו. הוא נקשר לאלוהיות שבו,
הוא נהיה לכל האלים, כל יכול וכל רוצה, פשוט המשיך בעבודתו.
הפטיש נשמע מכה בברזל, העץ נחתך וריח הצבע אפף את האוויר. הוא
לא הזיע, אפילו לא דיבר, הוא היה מרוכז בעבודתו ולא חשב על
דברים אחרים, חוץ ממטרתו היחידה.
למען האמת, אורי היה קר כקרח. הוא כבר לא היה אנושי, ובעצם היה
רק לאל, חסר רגשות או הגיון בחיים, איש רשע וטוב יחדיו לכל
דבר.
לאחר מספר ימים הוא יצא לשדה הגדול עם יצירתו, הוא בחן אותה
מכל הכיוונים ואז לקח את תקע החשמל ורץ לעבר ביתו. הוא חייך
לעצמו וחיבר את הכבל הארוך לשקע.
הוא חזר אל השדה ושם עמד ולא זז, כאילו התבונן ברשעות אל עבר
רובוט ענק שבנה, אך שבמקרה הזה הוא לא בנה דבר שנראה מסוכן או
מזיז למישהו מסוים.
הוא בנה שלט ענקי שבו היה כתוב 'עצור' עם היד הלבנה והגדולה,
יד כל כך בעלת משמעות עד אשר היא יכולה לצאת באשליה המציאות
דרך השלט ולסטור למישהו בטעות.
הוא לא הבין ממש דבר ממה שהוא עשה, אך הניח וידע לפי כוחו הדו
כיווני שזה ישפיע איכשהו על דברים בעולם.
כל העולם ראה אותו ואת השלט, על אף שהעולם עגול  וגדול, העובדה
שהשלט הוא מעשה האל הכל יכול גרם לאנשים לראות את השלט גם במוח
וגם בלב, הוא כבר החל להשפיע.
"זה בסדר", אמר לעצמו, "עכשיו רק אני ואת!". הוא התקרב לשלט
ולחץ על המתג. לפתע נורה כתומה ענקית החלה להבהב בשמים, היא
הפכה את הלילה לזוהר וגרמה לעולם להפוך לקערת מרק באמצע סערת
טייפון. העולם נהיה לגווני כתום וסגול והאנשים נהיו לאפורים,
בעצם העולם לא ידע דבר ובעצם, לא הבין דבר. אלים לא היו וכך לא
אנשים. הם היו, אבל פשוט לא הגיבו או חיו.
לפתע כל האנשים בעולם נעצרו מלכת, כל אדם ואישה נעצרו במקום
שבהם היו. ברחוב, באמבטיה, במשחק, בשינה או בכל דבר אחר. פשוט
עצרו ולא זזו.
אורי חייך חיוך ניצחון רקד לעצמו במקום, הוא התעשת ורץ אל עבר
העיר הגדולה, הוא חיפש מישהי.
כשהגיעה לביתה של רוני הוא פתח את הדלת וראה אותה, יפה כבכל
יום ויומו. היא ישבה ובכתה, אפשר להגיד בכתה בעבר שלפני העבר
מכוון שהיא הייתה בזמן הבכי אבל פשוט לא זזה, לא הגיבה, לא
הרגישה כל רגש שקשור לבכי או לסיבה שהוא נבע ממנו.
הוא הסתכל עליה ותהפנט, לא יכל לזוז ופשוט החל לחשוב על העולם
ועל אהבתו, שניהם רצים באחו יחדיו ומחייכים, על כמה שחייהם
טובים, יכלו להיות טובים.
"רוני?", הוא לחש לה בשקט.
לא הייתה שום תשובה.
"רוני?", הוא לחש לה שנית וליטף את לחיה.
לא הייתה תשובה. היא רק בהתה בו ובכתה, במישור כלשהו של
המציאות בעולם הזה.
"רוני!?", הוא צעק וטלטל את גופה והמשיך לצעוק בחוזקה את שמה.
אף תשובה לא נענתה והוא התיישב בוכה.
"אני אשם, כנראה...הפסקתי אותך, עצרתי הכל", הוא אמר דומע ועצר
לנגב את דמעותיו.
הוא התקרב אליה ונשק לה, זאת הייתה הנשיקה הכי קרה שיכל יצור
מסוים לתת ליצור אחר מתוך אהבה, כנראה מסיבה זאת שאף אדם לא
הרגיש יותר בעולם והאל מניעיתוס היה לא יותר מחתיכת רשע קר
במציאות המניעה. ללא ספק חסרת חיים.
אף על פי שהוא אהב אותה ולפתע החל גם התגעגע האיש החזק ביותר
ביקום איבד את תקוותו להיות עם אהבתו, הוא ידע בלבו שזה קרה
בגלל הרצון שלו לחסל את הדבר החשוב ביותר בחיים, המניעה. אם
הוא רק היה משתמש בהגיון והיה עוצר את עצמו לפני שהיה מאוחר
מדיי...
"אם והייתי נמנע מחיסול המניעה, היינו ביחד, אם לא הייתי אל
רשע...", הוא דיבר לעצמו וכבר הפסיק לבכות. בלבו הוא היה עצוב
פי 10 מכל עצב אחר שיכל להיות בעולם והוא פשט גרם לכך בעצמו
באי וודאות מוחלטת.  "אני מניח שזה הסוף, אה?"
"כן, בלי ספק", הוא הנהן ונראה דיי מוזר בעודו מתחיל להשתגע
ולדבר אל עצמו.

וכך, לאחר שהעולם עצר כתוצאה מכעסו, הוכח לעצמו ולעולם בעיקר
שהוא בעצם פסיכופט בעל הגיון, הגיון שמיועד לעובדה שבכל דבר יש
סוף, אך שהסוף יגיע מתי שהוא רוצה. הוא החליט שהזמן הנכון
להגיע לסוף הוא עכשיו ולעצור הכל. זה היה שווה את זה ללא ספק,
הרי לא נותר לו או לכל אחד אחר כלום.
הוא הניף ידו ונענע את פטישו ולפתע, הכל נעצר ונגמר כלא היה
לעולם.