כשסיים לכתוב את הסיפור היה מניח את כפות ידיו בחזרה במגירה,
אצבעותיו היו מוטלות חסרות תנועה על גבי קופסא של בטריות.
הרעיון הזה של ההברגה המהירה היה נוח ויעיל. למה הוא צריך
להשתמש בהם אם לא בשביל זה, אחרי שהיא עזבה וכבר לא היה צריך
אותן בשביל להעביר בעדינות בשערה המשיי, שעה שהיו צופים באיזו
תכנית בטלוויזיה.

עכשיו נשאר לו רק לכתוב סיפורים קצרים וחסרי משמעות, רובם על
אהבה. תמיד מהולים בכל מיני דימויים שחוקים ולעוסים. "השקיעה
מפיחה גווני ארגמן על פניה הלבנות" וכו'.
את כל הסיפורים הוא היה כותב בכתב יד עם אותו עט כל הזמן בצבע
כחול. את הדפים הוא היה מניח במגרה הנמצאת מתחת למגירה שבה
מונחות כפות ידיו. היצירה תמיד תהיה מתחת ליוצר, הוא השתעשע
זמן מה עם המחשבה הזו. קראת כבר את האחרון של נחומסקי?

מזל שהיא נהגה לכתוב לו פתקים. בכל בוקר היה תלוי פתק צהוב חדש
על המראה שבשירותים. תמיד היו אלו משפטים קצרים ויפים. היה לה
כישרון למשפטים כאלו, שגורמים לך להסתובב איתם בראש כל היום.
את כל הפתקים הוא תלה על הקיר אחרי שהיא עזבה, בעלת הבית הגיעה
באחד הימים וכמעט חטפה שבץ. מאחר והייתה אישה טובת לב היא לא
אמרה לו כלום אבל התקשרה לאיזה ידיד של המשפחה שהיה פסיכולוג
או פסיכיאטר, בעתיד אין בין השניים הבדל כל כך גדול.
הלה בדק אותו, איבחן תופעות לוואי של פרידה ורשם לו שלושה
כדורים ורודים פעמיים ביום במשך שבועיים.
אחרי שבועיים הוא באמת חזר להיות נורמאלי.