כבר 15:30, יושבת ולועסת את העט במרץ. מוזיקה רועשת ממלאה את
החדר ואיתה גם המחשבות. הריקנות המוזרה בלב. כ"כ רציתי לכתוב,
רק לכתוב, אבל כבר 15:30 וצריך ללכת!
לוקחת את התיק, מכבה את האור ומסתכלת על החדר במבט עייף - שעה
לא טובה, 15:30.
חשבתי בדרך על כל מיני דברים, ככה אני- תמיד מהורהרת, כ"כ הרבה
קולות ומחשבות בראש שאפשר להתפוצץ. כ"כ הרבה שמחה, רוגע, כעס
ועצב מעורבבים שרק מחכים להתפרץ החוצה, לנזול בלי שליטה.

חזרתי "סופסוף" הביתה. אתמול זימזמו לי בראש כל האנשים וכל
התקריות הקטנות. העירו לי על הכתיבה שוב: "לא מסודר", "לא
חשוב", "שולי", "לא מעניין" ו"אך עם זאת המון פוטנציאל". אמרו
לי שאנשים לא מעוניינים לקרוא על הדברים השוליים שלי ואנשים
רוצים לקרוא על אהבה, בעיות וחיפוש עצמי (אני חושבת שיש לי שם
קצת...). אבל אני לא מסכימה: מי שכותב על אהבה- שיילך למצוא
אחת ומי שיש לו בעיה- שיפתור אותה. חיפוש עצמי... שימשיך לחפש
לעולם! מרוב התרכזות במסע, המטרה לא תתקרב. ה"פלספנות" הזאת,
כל החיים, רק מרחיקה אותנו מאותו יעד בלתי קיים.

אז כן, אני כותבת על דברים שוליים, קצת מפוזר אבל זאת אני: קצת
מפוזרת, קצת משוגעת, קצת שולית ובלי יותר מדי הצגות ומסכות. זה
כל מה שתקבלו.
צלצול טלפון. חברה, כביכול, שאלה מה שלומי ואיך היה. אז
שאלתי את עצמי מתי הפרצוף האמיתי ייחשף. מה את באמת רוצה? הרי
לא תתקשרי כי אכפת לך, סתם לא היה חלב... זאת לא הייתה הזמנה
נימוסית לארוחת בוקר, פשוט מחסור בחלב.

תמיד ירצו ממכם משהו.
רוצים ממני משהו, אין אף פעם סתם. צריך לשאול הרבה "למה?" זה
מה שאומרים. לא רוצה,
רוצה להאמין שטבע האדם הוא אחר ומישהו באמת דורש בשלומי כי
אכפת, זאת הצרה עם אנשים. מדהים כמה שאני מוקפת באנשים כל יום,
כל היום. אני מבינה כמה אני לבד, כמה דרך המחשבה שלי שונה
משלהם.

אני לא רוצה לשחק את המשחק הזה שלכם, את הניצול ואת הצביעות
הזאת! אם זה אומר להידפק- יופי, הידד להמשך התמימות שלי. לא
רוצה להיות סתם עוד אחת כמוכם, לא רוצה לשנוא את עצמי.
הסתכלתי מהחלון וראיתי פרח סגול. שונאת פרחים, לא רוצה פרחים!
אז באתי ותלשתי אותו.
היו לו קוצים שדקרו אותי, את כולי. זרמים של כאב שטפו אותי.
הנאה צרופה, עונג.
דם בכל מקום. נשכבתי על הריצפה וצחקתי על מי שאתם, על מי
שאני.

שונאת את הזמן ושונאת שעונים, אבל בכל זאת הסתכלתי - עבד של
הזמן... 15:30.. רק 15:30!