(טוב, לא ממש 'אימה', אבל זו הרובריקה הכי קרובה..)


And now my bitter hands cradle broken glass"
 Of what was everything
 All the pictures have all been washed in black, tatooed
everything...
 All the love gone bad, turned my world to black
 Tattooed all I see, all that I am, all I'll ever be...

 I know some day you'll have a beautiful life, I know
you'll be a star
 In somebody else's sky, but why
"...!?Why, why can't it be, why can't it be mine
('Black' - 'Pearl Jam')



לגלן באלארד היתה מאז ומעולם משיכה לצבע השחור. הוא פשוט אהב
אותו. לכן הוא כלל לא התפלא כאשר האישה המדהימה שהופיעה בחלומו
היתה עטורה שיער שחור כעורב, שגלש על כתפיה והבליט את פניה
המושלמות..

                                     לילה ראשון

... בחלומו הם רקדו מין ריקוד סוער, הסתחררו אנה ואנה,
משולהבים ומאוהבים בעליל.
שמלתה הלבנה בעלת השובל הארוך התנופפה סביבה ועטפה את שניהם
בלובן מסמא עין, מהווה ניגוד מרשים לשערה השחור השופע, שהתנופף
אף הוא. הריקוד הסתיים בעודם עומדים זה לצד זה שלובי זרוע,
והוא עונד טבעת זהב על אצבעה...

כאשר התעורר למחרת נותר החלום חקוק במוחו, כאילו לא היה רק
חלום, אלא מאורע שאירע במציאות.
הוא נזכר בחלום בעודו נוהג במכונית אל מקום עבודתו - היה לו
משרד קטן ורווחי למדי של עסקי נדל"ן, שקיים אותו ברווחה.
בעודו נוהג הוא התקשר בטלפון הסלולרי אל ידידו הטוב ביותר,
שהיה גם עורך הדין שלו.
"משרדו של עורך הדין מייקל הנסון", נשמע קולה הנעים של
המזכירה.
"בוקר טוב, סוזי - זה גלן."
-"אוה, גלן, בוקר טוב גם לך. מה נשמע?"
-"הכל טוב, תודה. ואצלך?"
-"אין תלונות."
"אני שמח לשמוע. מייק נמצא?"
-"כן, אני מיד מעבירה אותך אליו."
"להת', סוזי."
-"ביי, גלן."
לאחר כשתי שניות נשמע קולו של מייק הנסון.
"בוקר טוב, גלן. נחמד לשמוע ממך."
"כן, מייק. מה נשמע?"
-"מצויין, מצויין. איך ישנת?"
"בדיוק על זה רציתי לספר לך. חלום מדהים שחלמתי."
-"תמיד טענת שאינך מסוגל לזכור חלומות. היו אף פעמים שטענת
שאינך חולם כלל."
-"זהו הקטע המוזר. אני זוכר את החלום הזה כאילו היה חלק
מהמציאות עצמה."
"נו, אז ספר לי."
קולו של גלן נעשה לא בטוח לרגע. "למעשה, אין הרבה מה לספר.
חלמתי שאני פוגש את אשת חלומותי, רוקד איתה ואז אנחנו
מתחתנים."
"שיער שחור?"
-"שיער שחור."
"כמו שאתה אוהב."
גלן חייך. "כן."
"זה נשמע טוב. טוב מאוד."
-"אולי זה סימן לבאות."
"באמת, הגיע הזמן שתמצא לך מישהי. בן כמה אתה? עשרים וחמש?
עשרים ושש? ועדיין רווק."
-"אתה מתחיל להישמע כמו אימא שלי."
"מישהו צריך לדאוג לך, אם אתה לא עושה את זה בעצמך."
-"כן, אימא."
הם צחקו בלבביות.
"יש חדש בקשר לחלקה?" שאל גלן.
-"למעשה כן. מישהו חדש, שרוצה להקים בית מלון, או משהו כזה.
הוא מציע מאה אלף. מעוניין?"
גלן נאנח.
"יש לי סיכוי להשיג יותר מזה?"
-"החלקה לא שווה יותר ממאה - מאה ועשרה אלף. אין בה כלום. אתה
חייב להודות, גלן - זו גרוטאה."
"ומה בקשר לקידוחים? יש הרבה נפט באזור. רק הקידוחים עלו לי
כבר למעלה ממאתיים אלף. אם אמכור את החלקה במחיר שאתה מציע,
הרי שהפסדתי הכל."
-"גלן, עליך למכור את החלקה הזו ולעצור את מפולת ההפסדים
שלך."
"טוב, תן לי עוד כמה ימים לחשוב על זה. אולי בינתיים יצוץ
משהו."
"אתה עדיין רוצה לקנות את הווילה הזאת שלך?"
גלן נזכר בווילה הענקית (ארמון למחצה, למעשה) אותה ראה לפני
כמה חודשים, ומאז לא חדל לתכנן תכניות כיצד יוכל לרכוש אותה.
לשם כך היה עליו למכור את חלקת האדמה שבבעלותו, עליה שוחח עם
מייק, במחיר של כמה מאות אלפים. לא כל כך ריאלי.
-"אני עוד אקנה אותה. זה רק עניין של זמן."
"אני מקווה מאוד. ומה עם אחיך? אתה נוסע לבקר אותו היום?"
-"לא." גלן חש אי נוחות כשנזכר שוב באחיו הגוסס מסרטן, וחש
צורך לומר דבר מה נוסף - ובלבד שלא להסתפק בתשובה השלילית.
"אולי מחר..."
"מה מצבו?"
-"אין שינוי." הוא נתן תשובה מתחמקת. האמת היתה שמזה זמן רב
הוא לא ביקר את אחיו, השרוי בחוסר הכרה כבר כמעט חודשיים. מראה
הגוף חסר התנועה, הרובץ לו כפגר מת, גוף שהיה פעם מלא חיים
ותנועה, גוף שהיה פעם אחיו, גרם לו לתחושות שהיו מעבר לעצב או
יגון.
"טוב, גלן, היה נחמד מאוד לשמוע ממך, אבל אתה יודע...
העבודה..."
-"כן, כן, כמובן. למעשה גם אני הגעתי כבר למשרד."
"בסדר, אז נתראה בקרוב?"
-"אתה תמיד מוזמן, מייק. אתה יודע."
"ודאי. גם אתה. להתראות, גלן."
-"ביי, מייק."
הוא החנה את הרכב בחניה מול הבניין בו נמצא משרדו, ויצא לעוד
יום של עבודה.
בשעה כלשהי אחר הצהריים עזב גלן את המשרד וצעד שוב אל עבר
החניה.
'ככה זה כשאתה הבוס של עצמך' - הרהר - 'אתה מכתיב לעצמך את
שעות העבודה שלך'.
הוא הגיע אל המכונית, הכניס את המפתח אל המנעול, ו... קפא על
מקומו.
מהמראה הצדדית ניבטה אליו דמותה של אישה יפהפייה, בעלת פנים
מושלמות ושיער שחור גולש ומדהים.
"האישה מהחלום..." הוא מלמל כהלום רעם.
הוא הסתובב בחדות ולרגע מבטיהם נפגשו.
היא המשיכה בדרכה, ולרגע קט הוא חשב שיניח לה ללכת.
בכל זמן אחר יתכן שכך היה קורה. אך הוא זכר את החלום, ודבר מה
התערבל בתוכו.
"אה... סליחה?"
היא נעצרה ושלחה מבטה לעברו.
"כן?"
לרגע אחד נוסף הוא עמד שם, כפסל, תוהה מה יאמר כעת. ואז -
כאילו נפרץ איזה סכר בתוכו. הוא צעד לעברה בחיוך נבוך ופתח:
"אני יודע איך זה נשמע, ואני לא אתפלא אם תנפנפי אותי לכל
הרוחות אחרי שתשמעי את מה שיש לי להגיד." הוא נעצר מולה
והמשיך. "אבל, העניין הוא ש...
חלמתי הלילה חלום..."
הם סעדו ארוחת ערב בצוותא.
הם הלכו לקולנוע לאחר מכן.
היא נשארה לישון אצלו.
הוא ידע שהיא שלו.

                                       לילה שני

... שלושה אתי חפירה מקפצים להם מעלה - מטה. בכל פעם שאחד מהם
פוגע בקרקע הוא מעמיק לחפור בור ששלושתם יצרו, מעלה איתו עוד
אדמה ועפר ומשליכם לצד.
כך הם חופרים ללא הפסקה, בזה אחר זה. חופרים, מקפצים וחופרים.
לפתע הם חדלים מתנועתם ונותרים קפואים באוויר.
קול רעם עמום נשמע, מתעצם והולך, מעמקי הבור. הקול העמום
מתגבר, מתקרב, מתקרב... לבסוף פורץ בקול שאגה אדירה סילון של
נוזל שחור וסמיך, ומזנק מהבור עד לשמיים. במקביל מתחיל לרדת
גשם של שטרות ומטבעות כסף, אותם מתחילה לאסוף יד נעלמה.
וליד הבור תקוע שלט עץ קטן, בו כתוב:
"שייך לגלן באלארד"...

הוא התעורר מהחלום, וחש עיקצוץ מוזר בידו השמאלית. הוא הסב את
ראשו שמאלה, וחייך חיוך רחב. היד 'נרדמה', מפני שזרימת הדם
אליה וממנה לא היתה תקינה. היא לא היתה תקינה מפני שדבר מה לחץ
על היד והפריע לזרימת הדם... גופה של אן, האישה שפגש בערב
הקודם...
הוא משך בעדינות את היד, וראה כיצד היא נעה מתוך שינה,
והסתובבה אליו.
הוא ליטף את פניה ושיחק בשערה השחור, המדהים.
בבוקר המחרת הוא נסע שוב לעבודה.
אן עדיין ישנה כשיצא.
כהרגלו מדי בוקר, הוא טלפן אל משרדו של עורך הדין מייקל הנסון
במהלך הנסיעה.
"מייק, תבטל את המכירה שתכננת לחלקה שלי..."
-"כבר ביטלתי, גלן, וזה פשוט לא יאומן. מנהל הקידוחים בחלקה
שלך התקשר אלי הבוקר ו..."
"אני יודע. נפט."
"איך אתה יודע?!"
גלן חייך לעצמו. "יש לי מין קטע מוזר עם חלומות לאחרונה..."
כשהגיע למשרד התקשר לביתו.
קולה המנומנם ענה לו.
"הערתי אותך?" הוא שאל בקול רך.
-"לא, לא נורא. ממילא התכוונתי לקום."
הם קבעו להיפגש לארוחת צהריים באחת המסעדות שבסביבה.
הוא לא התכוון לשוב לעבודה לאחר מכן. במקום זאת, הם נסעו לראות
את הווילה אותה השתוקק לקנות מזה זמן כה רב.
עוד באותו יום הוא חתם על חוזה המכירה של הווילה. בעליה, שתכנן
לעזוב בכל מקרה, הבטיח להם שיוכלו להיכנס בכל רגע שירצו.
את הלילה הקרוב הם כבר יעבירו בביתם החדש...
הם עברו בדירתה של אן, אספו מעט חפצים הכרחיים (מבחינתה. לא
מבחינתו... ) , המשיכו דרך הדירה שלו ואספו מעט חפצים הכרחיים
(מבחינתו. לא מבחינתה... ) ושבו אל הווילה.
גלן התקשר אל מייק לדווח לו על ההתפתחויות, והם שוחחו במשך זמן
מה.
מהר מאוד ירד הליל, והם הלכו לישון במיטה הזוגית הענקית שבאחד
מחדרי השינה.
לפני שנרדם נזכר גלן בדבריו האחרונים של מייק, על כך שמצא קונה
פוטנציאלי לחלקה, המציע לקנות אותה מבלי לבדוק את תוצאות
קידוחי הנפט שבה. אותו אדם הציע 5 מיליון עבור החלקה...
                               
                                   לילה שלישי

... צבת שחורה ענקית נפתחת ונסגרת בקול נקישה מעורר הדים. הצבת
מתקרבת באיום אל אדם חסר אונים שגופו קשור אל מוט ברזל הנעוץ
בקרקע. הצבת מחוברת בזרוע בשרנית אל גוף חלקלק, חום - צהבהב,
בעל שתי עיניים בולטות. סרטן. סרטן ענק, שגובהו כפליים מגובה
האדם אותו הוא מתקיף כעת.
הוא שולח זרוע מגעילה - למראה, והצבת שבקצה הזרוע נסגרת על
גופו של האדם חסר הישע. היא קורעת חלק מבשרו ונוטלת אותו אל
פיו של הסרטן, הבולע את הבשר בשקיקה מחליאה.
האדם אינו מגיב. הוא נראה ישן.
כך זולל הסרטן את גוף האדם, ניזון ממנו וגדל ככל שהאדם מתכלה.
אך לפתע נפקחות עיני האדם. במשיכה אחת הוא קורע את כבליו
ומתחיל לחבוט בגופו הענק והחלקלק של הסרטן.
מוזר, אך הסרטן אינו מסוגל להתגונן. עם כל חבטה שהוא סופג -
גופו קטן, כוחו של האדם מתגבר, ועימו - עוצמת חבטותיו.
לבסוף לא נותר מהסרטן דבר, פרט לצבת שחורה המונחת חסרת תנועה
על הקרקע.
האדם נוטל אותה בזרועו ומועך אותה בכף ידו. היא מתנפצת
לרסיסים. חיוך של שביעות רצון עולה על פניו. אלו הם פניו של
אחיו של גלן...

כשהתעורר נזכר מיד בחלום. הסמליות היתה ברורה. ללא שהיות, הוא
טילפן אל בית החולים בו אושפז אחיו והודיע שיגיע בצהריים.
הוא לא נסע באותו יום לעבודה. תחת זאת, הוא העביר את הזמן עד
שעות הצהרים בשוטטות חסרת תכלית ברורה בכבישי האזור. הוא נזקק
למעט זמן, לחשוב על החלומות ההופכים למציאות. הוא התפלל בלבו
שגם החלום השלישי יתגשם.
לבסוף הגיע אל בית החולים ובנשימה עצורה ניגש אל הקבלה...
"אל לנו לטפח תקוות מוגזמות, מר באלארד", אמר לו הרופא שטיפל
באחיו. הם עמדו מול שני שקפים תלויים על הקיר, שלא אמרו לגלן
דבר. "אך המקרה של אחיך הוא ממש נס רפואי. ניתן לומר שהוא ממש
חזר אלינו מ... מהצד השני, אם אפשר לנסח זאת כך..."
הוא הצביע על השקף הימני.
"התפשטות הסרטן והגרורות, עד לפני ימים מספר." במרכז השקף נראה
כתם שחור שהתפשט לכיוונים שונים במעין זרועות דקות, הנשלחות
לכל עבר, מנסות לאחוז בעוד תאים חיים ובריאים, ולצרפם אל הגוש
החולה המתפשט.
אצבעו נעה אל עבר השקף השמאלי.
"התפשטות הסרטן והגרורות, נכון להיום בבוקר."
ההבדל היה עצום. הזרועות הדקות נעלמו לחלוטין, והכתם השחור
הצטמק עד כדי כך שכמעט ולא נראה עוד.
"מה זה אומר, דוקטור? הוא יצא מזה?"
-"עדיין לא. מקרי התאוששות מסרטן בשלב התפתחות מתקדם כשל זה
שאחיך היה שרוי בו הם נדירים. ובכל מקרה אין זה עניין של ימים
ספורים. איני יודע מה קרה כאן. זהו מקרה מדהים, אני מודה,
אך... כל עוד הסרטן לא נעלם לגמרי הוא עלול לשוב באותה
פתאומיות בה נעלם."
"אבל נכון לרגע זה הוא בריא?"
הדוקטור הנהן לאישור. "אני מעוניין שיישאר כאן עוד זמן מה,
להשגחה, אך לדעתי - הוא ישוחרר מבית החולים תוך כמה ימים."
גלן חייך חיוך רחב ולחץ את ידו בתודה.
הוא התקשר אל אן במקום עבודתה והם שוחחו ארוכות. היא השתתפה
בשמחתו, כמובן, והבטיחה לבוא לשם מיד לכשתסיים לעבוד.
"אין טעם." אמר לה גלן. "אני נשאר לישון כאן. ניפגש מחר בבוקר,
בסדר?"
הם נפרדו בחילופי 'אני אוהב/ת אותך', וגלן ניתק.
הוא קיבל שמיכה מאחת האחיות, התמקם בנוחות רבה ככל שהצליח
בכיסא ליד מיטת אחיו, התעטף בשמיכה ונרדם.

                                     לילה רביעי

...פרש דוהר קדימה וימינה, עד שמגיע אל חייל לבן. הפרש שחור
כולו, וכך גם הסוס עליו הוא רוכב. הסוס דורס בפרסותיו את החייל
הלבן, ורומס אותו.
משנרמס החייל תופס הפרש את מקומו בשדה הקרב, ונעצר.
חייל לבן נוסף מתקדם, ונכנס אל טווח הפגיעה של הפרש השחור.
האחרון ממהר להכות, והורג גם את החייל הזה.
לוחם גבוה ומהיר, לבן אף הוא, מגיח במרוצה, מכה בפרש ומוציאו
משדה הקרב.
מגדל נייד מוזז ממקומו ונעצר במקום בו יכול הרץ הלבן להכות בו.
הרץ לא מחמיץ את ההזדמנות, והולם במגדל, אחד מכלי הנשק החזקים
ביותר שיש לצבא השחור.
אך תזוזתו של הרץ חושפת את עורף הצבא הלבן למתקפת - נגד של
הצבא השחור, הממהר לתקוף. שני רצים ופרש תופסים עמדות תקיפה
אסטרטגיות החולשות על המקום בו נמצא מלך הצבא הלבן. רק שני
פרשים נמצאים בכדי להגן על המלך, והרץ לא יכול להגיע ולעזור
במלאכת ההגנה, לאחר שהתרחק יתר על המידה עת היכה בצריח השחור -
שהוקרב בצעד מתוכנן היטב למען מטרה זו.
המלך הלבן אבוד...

גלן התעורר בבוקר המחרת בתחושה משונה. החלום לא היה ברור
כקודמיו. הוא הזכיר לו את משחקי השחמט שנהג לשחק עם חברו הטוב
ביותר, בעבר. גלן שיחק תמיד בשחור, וכמעט תמיד ניצח - בדרך כלל
בעזרת תחבולות שכללו הקרבת כלים והביאו להחלשת מערך הכלים של
יריבו, חולשה אותה ניצל גלן בכדי לתקוף מתקפה מכרעת ולנצח.
"אבל מה זה אומר?" הוא שאל את עצמו, בעודו שוטף את פניו בכיור
שבשירותים. גופו כאב מהשינה הלא נוחה בכיסא, והוא עיסה את
עורפו הדואב.
הוא נזכר במארק , ידידו מהתיכון, איתו שיחק תמיד שחמט. מארק
היה שחקן לא רע, אך לא הגיע לרמתו של גלן. לכן הניח לו גלן
לשחק תמיד בכלים הלבנים, ולפתוח במשחק. לא שזה עזר למארק...
אבל איך יכול החלום הזה להתגשם? משחק שחמט נוסף עם מארק?
הוא קפא. בדיוק. הפעם האחרונה שנפגשו היתה לפני שנים. הקשר בין
שניהם כמעט ונותק, דבר עליו הצטער גלן תמיד. אלא אם כן היתה
לחלום איזו משמעות אחרת שניסתרה מעיניו, הרי שזהו הפירוש -
פגישה מחודשת עם חבר נעוריו.
גלן נותר על הכיסא שלצד מיטת אחיו למשך זמן מה, מביט בגופו
הדומם ויודע שזהו גוף חי ונושם, העתיד לשוב ולתפקד כאדם
נורמאלי בעוד זמן לא רב.
לאחר מכן הוא קם ועזב.
הוא שב לביתו והפעיל את המזכירה האלקטרונית. ההודעה הראשונה
היתה של אן, שהתקשרה מעבודתה. היא ביקשה שיתקשר אליה, מפני
שהיא "מתגעגעת לשמוע את קולו"...
ההודעה השניה היתה הדבר לו ציפה.
הקול המוקלט נשמע מהוסס. נבוך מעט, כנראה.
"אהלן, גלן. מה נשמע? עבר כל כך הרבה זמן... שנים, למעשה. אני
כלל לא אתפלא אם אתה כבר לא מזהה כל כך את הקול שלי... (ציחקוק
עצבני קצר) בכל מקרה, זה אני - מארק. זוכר? אני מגיע היום
לאזור שלך, במסגרת העסקים. אז חשבתי... אתה יודע... נכון שזה
קצת פתאומי, אחרי כל השנים האלו, ואל תשאל באילו מאמצים עלה לי
להשיג את מספר הטלפון שלך... (ציחקוק עצבני נוסף)
טוב, אז אני מגיע היום לאזור שלך, וחשבתי לקפוץ לביקור. הבנתי
שעברת דירה, למרות שמספר הטלפון שלך נותר כשהיה. אז תתקשר
לטלפון הסלולארי שלי ותן לי את הכתובת החדשה שלך בזמנך החופשי.
אני כבר אגיע. אוקיי?
אז ביי, בינתיים."
ביפ.
אין הודעות נוספות.
הוא התקשר אל אן, והם שוחחו במשך למעלה משעה. הוא שם לב לעובדה
המעניינת שגם אנשים שנוטים להמעיט בדיבור בעת שיחות טלפון
(כמוהו) מסוגלים לשוחח שעות כשמדובר בשיחה עם  אדם אהוב.
לאחר מכן הוא התקשר למספר שהותיר מארק בהודעתו. המזכירה
האלקטרונית של מארק ענתה לו, והוא מסר את כתובתו העדכנית.
הוא הניח את שפופרת הטלפון והתרווח בכורסה מול הטלוויזיה. הוא
שיחק בשלט, דילג בין הערוצים ובשלב מסויים נרדם.
הוא התעורר כשהגיעה אן. הם התחבקו והתנשקו, ומשנכנסו לסלון הוא
סיפר לה על הגעתו העתידית של מארק.
היא אמרה לו שיש בכוונתה להיפגש עם כמה חברות ולצאת ל'מסע
קניות מטורף ברחבי העיר' מאוחר יותר באותו יום.
הוא נשק לה בחיוך.
לאחר כשעתיים היא יצאה, ואמרה לו שתשוב מאוחר בלילה.
לאחר שעה נוספת נשמע צלצול פעמון הדלת.
גלן ניגש אל הדלת, עקצוץ מוזר מטריד את מנוחתו ('... אני כלל
לא אתפלא אם אתה כבר לא מזהה כל כך את הקול שלי... ') ופתח
אותה לרווחה.
אותו האדם המוכר - השיער הבלונדי הקצר, עיני הילד החומות והגוף
הצר והארוך - עמד מולו.
הם התחבקו בחמימות של שני חברים הנפגשים לאחר נתק של שנים.
"לא השתנית כלל, גלן."
-"גם אתה לא." מה שלא היה מדוייק.
מארק נראה מבוגר מכפי שזכר אותו גלן. לא מפתיע - הם היו נערים
אז.
הם ניגשו לסלון, והחלו לשוחח על ימים עברו ולהעלות זיכרונות.
בשלב מסויים סילק גלן את תכולת השולחן, והביא לוח שחמט.
"אני מקווה שהשתפרת מאז... " הוא ציין בבדיחות הדעת.
-"ואני מקווה שאתה הידרדרת. אז נהיה שווים."
"לבן?" שאל גלן.
-"כרגיל."
הם החלו לשחק כמו באותם הימים.
גלן לא יכול היה שלא להיזכר בחלום, כשהיכה בפרש באחד מחייליו
של מארק - שמצידו קידם חייל נוסף, שהוכה אף הוא בידי הפרש.
מארק מכה בעזרת רץ בפרש השחור, מרוצה מעצמו. הוא הרוויח פרש,
לעומת שני החיילים שהרוויח גלן. פרש עדיף על שני חיילים... אלא
שהצעד הבא של גלן מותירו המום. הוא מזיז צריח, כלי חזק לכל
הדעות, למשבצת בה יכול הרץ להכות בו.
מארק ממהר להכות בצריח, משוכנע שהצליח לנצח סוף סוף את יריבו.
הוא מגלה את טעותו רק מאוחר יותר, כאשר העורף הפרוץ שלו, בו
נמצא המלך, מוגן ע"י שני פרשים בלבד, בעוד גלן מתקיפו עם שני
רצים ופרש. הרץ הלבן, שיכול היה לעזור בהגנה על המלך, נמצא
בנקודה מרוחקת מדי. גלן הקריב את הפרש והצריח שלו לשם כך...
בהמשך נכנע מארק, זמן קצר לפני שגלן יתפוס את המלך שלו.
הם לחצו ידיים ברצינות מעושה, וחייכו בזוכרם עד כמה המצב דומה
לאותן שנים רחוקות.
"אולי תחזור על הבדיחה שכל כך אהבתם לספר עלי אחרי כל משחק
שניצחתי?" אמר גלן בחיוך.
-"או, לא. אל תכריח אותי. הרי מעולם לא התכוונתי להעליב
אותך."
"אני יודע, אני יודע. מה גם שכתם לידה אינו דבר כל כך נורא."
הוא מישש מבלי משים את כתם הלידה השחור שבצידו הימני של
צווארו. למרות שהכחיש זאת מכל וכל, הוא התבייש בו, וחשב לא פעם
להיפטר ממנו בניתוח פלסטי.
אך החשש שמא יטיחו בפניו שאכן התבייש בכתם הלידה הזה (אחרת,
מדוע הסיר אותו?... ) מנע זאת ממנו.
"לא דבר כל כך נורא? אז למה נעלבת כל כך בכל פעם שמישהו הזכיר
אותו?"
גלן הסמיק. מארק הבחין בכך, וחש לא בנוח.
היתה זו שגיאה להעלות את הנושא, הבין גלן.
הוא החליט לשנות את נושא השיחה.
"מסע העסקים הזה שלך - כמה זמן הוא אמור לארוך?"
-"מספר ימים. תלוי בלקוחות שלי."
"ואיפה אתה מתכוון לישון במהלך כל הזמן הזה?"
-"בבתי מלון, כרגיל."
גלן הניד בראשו לשלילה. "אתה תישן כאן."
"לא, גלן, אין לי כל כוונה להכביד... "
-"שטויות. זהו בית גדול, עם המון חדרים. אנחנו יכולים לחיות
כאן חודשים מבלי להיתקל כלל אחד בשני."
מארק חייך.
"תודה, גלן."
גלן החווה בידו תנועת ביטול.
אן שבה בשעה מאוחרת, לאחר ששניהם נרדמו זה מכבר.

                                    לילה חמישי

... סדין לבן, חלק וללא רבב, מרחף בחלל האוויר... ידיים נעלמות
מלטפות את האריג המושלם, נוגעות - לא - נוגעות, מרפרפות על
פניו.
לפתע הן נעצרות. כתם שחור כלילה, שחור כמוות, מכתים את הסדין,
הורס את לובנו המוחלט. הידיים ממששות סביבו, מקיפות אותו, לא
מעיזות לגעת בנגע הזר...
הן לא מסוגלות להמשיך הלאה, לאורך האריג, כאשר הכתם השחור נמצא
שם.
הן מקיפות את הכתם ונצמדות אל שוליו.
אט אט הן לוחצות כלפי פנים, לוחצות ומכווצות.
שטח הכתם מתחיל להצטמצם בהדרגה, ככל שהידיים מכווצות אותו.
הן לוחצות עוד ועוד, לוחצות ומכווצות, והכתם הולך ומתכווץ, קטן
ומתקפל אל תוך עצמו.
הכתם הופך לרמז שחור קטן, צל של עצמו, מתכווץ לנקודה שחורה
בודדת, עד שנעלם.
הסדין הלבן בוהק כעת בצבעו החיוור, ואין עוד כל רבב היכול
לפגום בשלמותו הבהירה.
רוח חזקה פורצת לפתע, מעיפה את הסדין לכל עבר.
או אז מתברר שהסדין הלבן אינו אלא צוואר. צווארו של אדם.
צווארו של גלן...

השעון האלקטרוני שליד המיטה הראה באורו הדיגיטלי האדום שהשעה
היא 05:48. גלן חש בגופה החם של אן לצידו, וליטף אותה בחיבה.
הוא נזכר בחלום ההוא, הראשון, שהסתיים בענידת טבעת הזהב על
אצבעה של האישה.
הוא תיכנן לחפש טבעת כזו היום. הרעיון להציע נישואין לאן בשלב
כה מוקדם הפחיד אותו מאוד, אך בה - בעת קסם לו ולא נתן לו
מנוח.
עד 06:30 הוא נותר במיטה, ולבסוף קם.
הוא הגיע למקלחת, שטף את פניו, צחצח שיניים והחל להתגלח...
כשהבחין בכתם בלידה שעל צווארו... או יותר נכון - כשלא הבחין
בו...
החלום החמישי התגשם כבר בבוקר...
גלן ציפה לאיזו התפתחות - אולי ניתוח פלסטי להסרת הכתם... אך
לא לזה. לא להיעלמות חסרת פשר שכזו, בין - לילה...  
היתה זו הפעם הראשונה בה עצר גלן לרגע בכדי לחשוב על הקורה לו
בימים האחרונים.
בעודו בוהה במראה שמולו, מחצית פניו מכוסה עדיין קצף גילוח
והמים זורמים להם מהברז, הוא תהה על משמעות כל נושא החלומות.
לא ניתן לתלות את התגשמותם במקריות, במזל העיוור, או בגורל. לא
כאשר חמישה מהם התגשמו בזה אחר זה, במדויק, לילה אחר לילה, יום
אחר יום.
ואם ניתן עוד לטעון לאיזשהו סוג של מקריות שלא תיאמן בהתגשמות
ארבעת החלומות הראשונים, הרי שאין מקום לכך כאשר מביטים
בצווארו הלבן, החלק (החסר כל כתם!!) של גלן.
כתם לידה לא יכול להיעלם בכוחות עצמו, לא בין - לילה.
"משהו מתרחש כאן..." הוא מלמל בעודו ממשש בעדינות את צווארו,
מתקשה להאמין.
"בוקר טוב, גלן!" הכריז קולו המאושר של מארק מאחוריו. גלן נבהל
לרגע, כשנעור מהרהוריו, וגופו ניתר אינסטינקטיבית. סכין הגילוח
ננעץ בעורו, וחתך אותו בסנטרו. זרזיף דקיק של דם אדום וסמיך
החל נוזל במורד הסנטר אל הצוואר, ומשם המשיך אל החזה.
מארק התנצל במבוכה בעוד גלן שוטף את עצמו ומחפש פלסטר. הוא מצא
חבילה בארון התרופות, והדביק בעדינות שני פלסטרים זה על גבי
זה, בהצלבה, על החתך.
הוא סיים להתגלח (בעדינות רבה, יש לציין) כשקולו הנדהם של מארק
הבהיר לו שעליו לתת כעת הסברים. הסברים שלא היו בידו, כמובן.
"מה... איך זה נעלם?" מארק הצביע על המקום בו היה עד הבוקר,
במשך רבע מאה, כתם לידה שחור ובולט למדי בצידו הימני של צווארו
של גלן.
"עלינו לשוחח." אמר גלן בקדרות.
-"אה... הייתי שמח מאוד, אתה יודע, אבל אני מאוד ממהר. כפי
שאתה רואה - אני לבוש ומוכן לצאת."
"העסקים?"
-"בוערים, כרגיל."
הוא צעד נמרצות אל דלת הכניסה, פתח אותה, ונותר לעמוד לרגע על
הסף.
"תמסור לאן ד"ש בשמי, בסדר? אני מצטער שלא יצא לנו להיפגש. אבל
מתישהו אחרי הצהריים אני אחזור, ואז תערוך בינינו הכרה כמו
שצריך. עשינו עסק?"
-"עשינו עסק. בהצלחה."
מארק חייך. "תודה. אני אזדקק לה."
הוא נופף בידו לשלום ויצא.
לאחר כשעה יצא גם גלן לעבודה.
אן עדיין ישנה.
גלן כמעט ולא עבד באותו היום. תחילה הוא שוחח בטלפון במשך זמן
רב עם מייק הנסון.
אחר כך הוא התקשר לביתו ושוחח עם אן, שהיתה עייפה עדיין מיום
אתמול. לקראת שעות הצהריים הוא נסע לבית החולים לבקר שוב את
אחיו. שם אמרו לו שאין כל חדש.
הסרטן כמעט ונעלם, הגוף מתאושש ואחיו צפוי לשוב להכרה בימים
הקרובים.
שמח וטוב לב הוא שב הביתה.
אן היתה שם, מאחר ולא עבדה באותו יום.
מאוחר יותר הגיע גם מארק, וגלן ערך את ההיכרות בינו ובין אן.
שלושתם ישבו בסלון וניהלו שיחה לבבית. הם דיברו על שנות
הילדות, התיכון, משחקי השח והסרטים בשחור - לבן שמארק וגלן כל
כך אהבו.
"תמיד התווכחנו", נזכר מארק, "איזה סרט טוב יותר. אני טענתי
ש'דרקולה' - בגרסתו המקורית והישנה עם בלה לוגוסי - הוא הסרט
הטוב מכולם, ואחריו 'אנקת גבהים'. גלן טען תמיד שההיפך הוא
הנכון."
"את מבינה, אן, שנינו מטורפים על אותם הסרטים. רק שסדר
העדיפויות שלנו הפוך. לדעתי 'דרקולה' הוא סרט מעולה, שני רק
ל'אנקת גבהים', שהוא הסרט הטוב ביותר שנעשה בשחור - לבן."
"אבל אין כל קשר בין שניהם! האחד הוא סרט - זבל מהסוג שהוליווד
עשתה במהלך תקופה אומללה בתולדותיה, בעוד שהשני הוא סרט קלאסי,
למרות שהשחקנים בו נוטים להגזים במשחקם."
הם הביטו בה בשעשוע.
"אז מה?" שאל מארק. "לא חייב להיות תמיד קשר בין כל מה שאת
אוהבת."
גלן הנהן. "הנה, אני מסוגל לשמוע שעות על גבי שעות של מיטב
המוסיקה של באך, לצד 'פינק פלויד', 'מטאליקה' ושאר להקות."
היא נעצה בו מבט מופתע. "באמת? לא ידעתי."
הוא חיבק אותה. "את לא יודעת עלי עוד הרבה דברים. כפי שאני לא
יודע עלייך דברים רבים."
הם הביטו זה בזה, ומארק נותר לרגע בצד, נשכח בלהט הרגע.
"... וזה דבר שאני רוצה לשנות. אני רוצה לדעת עלייך הכל, ואני
רוצה שאת תדעי הכל עלי."
"גלן..."
"אני רוצה שתינשאי לי."
"גלן..."
"אני לא מבקש ממך לתת לי תשובה ברגע זה. אני יודע שעוד מוקדם.
אך אני יודע כיצד אני מרגיש. אני יודע מה אני רוצה. אז...
תחשבי על זה, אה? בסדר?"
היא הנהנה.
"יופי." הוא נשק על מיצחה. "אז איפה היינו? אה, כן, 'דרקולה'
ו-'אנקת גבהים'. סרטי מופת...

                                     לילה שישי

... הית'קליף, הדמות הטראגית בעלילה, מסתתר בצד ומאזין לשיחת
הנערה שאהב. בתחילת השיחה היא מגנה אותו על פשטותו ובורותו.
הוא נפגע, ובורח. הוא מחמיץ את המשך השיחה בו היא אומרת,
למעשה, שהיא אוהבת אותו. היא שמה לב לבריחתו, ומבינה ששמע רק
את החלק הראשון, השלילי, של המונולוג שלה.
אהבתם לא תתממש - הית'קליף לא ישוב אלא בעוד שנים רבות, אז היא
כבר תהיה נשואה למישהו אחר (דמות אותה משחק דייוויד ניבן).
המראה מצטמצם.
הסרט מוקרן בטלוויזיה. שני אנשים יושבים בכורסאות נוחות וצופים
בסרט עד לסופו המרגש...

למחרת יצאו כולם לעבודה באותה השעה.
כמנהגו התקשר גלן אל מייק תוך כדי הנסיעה אל המשרד.
"בשורות טובות, גלן."
-"מה? החלקה?"
"כן. שוחחתי אתמול עם הקונה הפוטנציאלי שלך. הוא העלה את הצעת
הקניה שלו ל - 7 מיליון! ככל הנראה הוא חושש שמא מצאנו מישהו
אחר המעונין בחלקה הזו."
-"שבעה מיליון! לא יאומן!"
"כן. אבל הוא מתנה את ההצעה בעריכת בדיקות, בכדי לוודא שאכן
מצוי במקום כיס נפט, ולא כמות קטנה וחסרת ערך."
"מה מצב הבדיקות כרגע?"
-"הבדיקות הראשונות נראות מבטיחות. אך לעתים הן עלולות להטעות.
בדיקות אמינות אורכות זמן רב יותר. את תוצאותיהן נקבל רק בעוד
שבוע."
"מה רמת האמינות של הבדיקות הראשוניות, אלו שאת תוצאותיהן
המבטיחות כבר קיבלנו, ועל סמך אותן תוצאות מוכן הקונה הזה לשלם
חמישה מיליון?"
-"שבעים - שמונים אחוז, משהו כזה".
"זה די גבוה."
-"כן."
"אז לך על זה."
"על ה - 7 מיליון?"
-"כן."
"בסדר. אני אשוחח איתו. אך זה אומר שיהיה עליך לחכות כמה זמן
עד החתימה הסופית על החוזה."
-"אני אתאפק."
"אל תשתולל בינתיים. אני מתכוון לווילה שקנית, וכו'. העסקה
עלולה להיכשל, בסופו של דבר."
-"30% - 20%. וממילא אני כבר בחובות. אל תשאל כמה עלה לי הבית
החדש..."
-"על זה בדיוק אני מדבר. טוב, אני מניח שאתה יודע מה אתה
עושה."
"אני בונה על זה..."
אחרי הצהריים שבו השלושה מעבודתם בזה אחר זה.
לא היו להם תכניות מיוחדות פרט לבהייה חסרת מעש בטלוויזיה.
גלן לא הופתע כלל כאשר הודיעו על שינוי בלוח השידורים. הסרט
שאמור היה להיות מוקרן - בוטל.
ובמקומו הקרינו את... "אנקת גבהים".
הם ישבו וצפו בסרט.
לאחר שהסתיים הופיעה כתובית שהודיעה על כך שבעוד יומיים ישודר
'סרט קלאסי נוסף' - 'דרקולה'. הגרסה המקורית, בכיכובו של בלה
לוגוסי...
מארק הביט בגלן. כן. כעת גם הוא חש במשהו. אולי הוא צירף את
היעלמות כתם הלידה עם הסרטים, ההתעשרות הפתאומית והפגישה עם
אן...
ואולי לא.
אך גלן עשה זאת, ולפתע לא חש עוד בטוח כל כך...

                                     לילה שביעי

... במרחב כלשהו, חלל אינסופי שכל גבול אינו תוחם אותו, מרחף
עצם בחלל האוויר.
לא קיים דבר פרט לחפץ, דבר היכול למלא את הריקנות המוחלטת שהיא
מהותו של המרחב.
החפץ הזה הוא גלגל. גלגל ענק, שחור, שחור יותר מכל דבר שחור
שהיה קיים אי פעם, שחור יותר מכל דבר שיתקיים לעולם, שחור יותר
מכל דבר שלא היה קיים מעולם, שחור אף מהמוות עצמו.
החידלון שמסביב, שיכחה חסרת תווים או גוונים, אינו שחור כמו
הגלגל הענק.
דבר אינו שחור כל כך.
הגלגל מסתובב על צירו, ציר העובר במרכז, וממנו נשלחות שלוחות
אל היקף הגלגל. מהירות הסיבוב היא עצומה, מהירות שבן אנוש כלל
אינו מסוגל להעלות על דעתו. מהירות מטורפת, מדהימה.
באופן הדרגתי, שאינו נקלט בתחילה, משתנה מהירות הסיבוב. הגלגל
מאט. המהירות העל טבעית הופכת טבעית. הסחרור המטורף הופך
שפוי.
הגלגל ממשיך לנוע סביב צירו, אך תנועתו היא איטית, איטית
מאוד.
כעת תנועת הגלגל היא כה איטית, עד שכמעט ולא ניתן להבחין בה.
באופן פרדוכסלי, כאשר הסתובב הגלגל סביב צירו בקצב המהיר - עד
- כדי - טירוף שבתחילה, לא ניתן היה להבחין בתנועתו מרוב היותה
מהירה עד מעבר ליכולת התפיסה. כעת לא ניתן להבחין בה מרוב
היותה איטית עד מעבר ליכולת התפיסה.
עד שנעצר הגלגל לחלוטין.
כל תנועה לא קיימת כעת. הכל קפוא.
אך גם מצב זה לא נותר זמן רב. התנועה מתחדשת. לא ניתן להבחין
בה בתחילה, מפאת היותה איטית כל כך...
כאשר - בהדרגה - מתגברת מהירות התנועה, מתגלה שכעת סב הגלגל על
צירו... בכיוון ההפוך לזה שבו סב מקודם, בטרם נעצר...
מהירות הסיבוב עולה בהתמדה, מסחררת את הגלגל אל קצב ההופך
מוטרף מרגע לרגע.
הסחרור השפוי הופך מטורף. המהירות הטבעית הופכת על טבעית,
מטורפת ומדהימה כמקודם. מהירות אותה לא מסוגל בן אנוש
לתפוס...
הגלגל השחור הענק מסתובב כמקודם סביב צירו במהירות עצומה, שלא
תיאמן, בחלל הריק האינסופי.
אלא שבכיוון ההפוך...

התחושה המטרידה שליוותה את גלן מאז יום אתמול, ולמעשה - מאז
היעלמות כתם הלידה שלו - התגברה משנזכר בחלום הסתום אותו חלם
בלילה.
כיצד יכול חלום שכזה להתגשם? שכן, גלן לא פקפק לרגע באמיתות
חלומותיו, וידע שכולם מתגשמים - כך קרה שש פעמים מאז החלו הללו
לפקוד אותו.
במהלך כל היום הוא חיפש גלגלים שחורים, או דברים היכולים לסמלם
- או להיות קשורים אליהם באופן כלשהו. הוא נחל כישלון חרוץ.
היות והיה זה יום שבת, ואף אחד משלושתם לא עבד, הם נסעו אל
מחוץ לעיר, על מנת לערוך פיקניק בחיק הטבע.
אן - שהעלתה את הרעיון - היתה אחראית על הכנת האוכל, והם סייעו
בידה ככל יכולתם.
הם נסעו במכונית החדשה והיקרה (והשחורה, כמובן...) שקנה גלן,
בהסתמכו על רווחיו העתידיים משטח - הנפט שלו.
לאחר כשעה הם הגיעו אל מחוז חפצם - חורשת עצים נחמדה ושקטה,
שעשב רך וצפוף צמח בין עציה. הם פרקו את כל שהביאו, פרשו שמיכה
על העשב, הניחו עליה את כלי האוכל והתיישבו.
הם שוחחו, כרגיל, על הנושאים שהיו חביבים על שני החברים
הוותיקים - שחמט, סרטים, מכוניות ומה לא.
אן כמעט ולא התערבה בשיחה. מדי פעם היא תרמה את דעתה, כשנשאלה
ישירות (למשל, כשנשאלה איזו גרסה של 'דרקולה' טובה יותר:
הישנה, בשחור - לבן, או החדשה, הצבעונית, של קופולה), אך גם אז
עשתה זאת בקיצור. דעתה היתה מוסחת בעליל, עובדה שלא נעלמה
מעיניו של גלן. הוא ייחס זאת להצהרתו מיום חמישי, על רצונו
לשאתה לאישה.
בשעות אחר הצהריים הם אספו הכל בחזרה, ניערו את השמיכה ונסעו
בחזרה לעיר.
מששבו לבית הודיעה אן שהיא עייפה, איחלה להם 'לילה טוב', והלכה
לישון.
גלן ומארק נותרו ערים זמן רב לאחר מכן.
תחילה הם שיחקו שח (3 ניצחונות לגלן וחמישה משחקים שהסתיימו
בתיקו), לאחר מכן צפו בטלוויזיה (לא משהו קבוע - הם דילגו
בעיקר מערוץ לערוץ) ובשלב מסויים נרדמו על הספה, מול הטלוויזיה
הפועלת.

                                   לילה שמיני

... שני אנשים יושבים בכורסאות נוחות, אל מול מרקע הטלוויזיה.
המכשיר פולט אורות מרצדים, המטילים צללים משונים על הקירות.
שני האנשים מצפים לתחילתו של הסרט לו חיכו.
המראה מתרחב.
בטלוויזיה מוקרנת איזושהי סדרה משעממת. האנשים הצופים בה
מייחלים לרגע בו תסתיים כבר.
הרגע מגיע.
הכתוביות מתחילות לרוץ מלמטה למעלה, עד שהתמונה כולה קופאת,
נעלמת, ומופיעות פניה הנאות של מגישת תכניות כלשהי.
היא מדברת, אך קולה אינו ברור. הקול הוא גס, צורם, כלל אינו
תואם את הפנים הרכות והנאות מהן הוא בוקע.
אך דבר אחד ברור - הסרט שאמור היה להיות מוקרן - בוטל.
המראה מצטמצם.
שני האנשים שוקעים בכורסאותיהם באכזבה...

קרני השמש הראשונות, שבקעו מבעד לתריסים, העירו את גלן. הוא
הביט סביבו, מנסה לנער את הערפילים מתוך ראשו. הוא נזכר כיצד
נרדמו הוא ומארק מול הטלוויזיה, וניגש לכבות את המכשיר.
הוא נזכר גם בחלום, ונותר לעמוד מול הטלוויזיה למשך כמה
רגעים.
לאחר מכן הוא עלה לחדר השינה, התפשט, ונכנס למיטה. אן עדיין
ישנה.
הוא התהפך מצד לצד, אך למרות השעה המוקדמת לא הצליח להירדם.
הוא נכנע. קם, התלבש והלך למקלחת. את הזמן שנותר לו עד שתקום
אן הוא ניצל על מנת להכין לה ארוחת בוקר.
כשהיא התעוררה הוא הגיש לה את ארוחת הבוקר למיטה.
"כמה רומנטי..." היא ציינה בחיוך.
לאחר מכן היא התלבשה, ובהמשך יצאה לעבודה.
גלן נפרד ממנה בנשיקה על סף הדלת, ושב לסלון. הוא מצא את מארק
ישן עדיין, והחליט להניח לו.
משלא מצא מה לעשות - לא היה לו חשק להגיע למשרד באותו יום -
הוא התקשר לבית החולים בו אושפז אחיו.
נמסר לו כי לא חל כל שינוי במצב - אחיו עדיין מחוסר הכרה, אם
כי גופו ממשיך להתחזק, וגרורות הסרטן כמעט ונעלמו כולן.
משנסתיימה השיחה הוא לא הניח את השפופרת. תחת זאת, הוא חייג
מספר חדש.
קולה החם של סוזי ענה לו.
"משרדו של עורך הדין מייקל הנסון, בוקר טוב."
-"בוקר מבורך, סוזי. ומה שלומך בבוקר יום א' שכזה?"
"הו, גלן, עכשיו - פשוט מצויין. השיחות איתך תמיד עושות לי את
הבוקר!"
הם צחקו בחמימות.
"נפלא, סוזי. אני יכול לקבל את מייק?"
-"כמובן. להתראות!"
-"להתראות, חמודה!"
"אהלן, גלן."
"בוקר טוב מייק. הכל בסדר?"
-"כן, בטח. עובדים. אתה יודע איך זה."
-"כן. טוב, בעצם, לאחרונה אני כבר לא כל כך יודע איך זה."
-"כן - שמתי לב לכך שאתה נעדר המון מהמשרד. זה לא מפריע
לעסק?"
-"למעשה כן. המון עסקאות התבטלו לי בזמן האחרון. חלקן עסקאות
עליהן עבדתי במשך חודשים."
"זה לא טוב, גלן."
-"שטויות. לשם מה אני צריך את העסק הזה? תוך כמה ימים אני אהיה
מיליונר."
"כבר אמרתי לך, גלן..."
-"אני יודע, אני יודע, התשובה לא סופית, 30% - 20% וכל זה.
בסדר. אתה דואג יותר מדי, מייק. הרבה יותר מדי. זה לא בריא."
"יכול להיות. אבל אתה מתנתק מיותר מדי דברים, גלן, בקצב יותר
מדי מהיר. אתה מנסה להתנתק מהחיים כפי שחיית אותם עד היום,
בכדי שתוכל להתחיל לחיות אותם כפי שאתה רוצה. לא שיש בזה משהו
רע. אבל... זה קיצוני מדי."
גלן קימט את מצחו. "על מה אתה מדבר?"
מייק נאנח. הוא לא התכוון לדבר בגילוי לב שכזה, אך כעת לא יכול
היה לסגת.
"אני מתכוון למעבר המיידי לבית חדש. אני מדבר על המכונית
החדשה. אני מדבר על אחיך - מתי ביקרת אותו לאחרונה? ואני מדבר
עלי - מתי נפגשנו לאחרונה?"
גלן לא ענה. הוא תפש לפתע את האמת בדבריו של מייק.
"גלן? גלן?"
הוא לא ענה. תחת זאת, הוא הניח לשפופרת לצנוח אט אט.
"האלו, גלן? שמע, לא התכוונתי ל..."
השיחה נותקה.
מארק התעורר. גלן הניח לו להתרחץ ולהתלבש ואז ניגש אליו.
"בוקר טוב, מארק. איך ישנת?"
הוא פיהק באריכות, ושלח בגלן מבט זגוגי.
-"טוב, תודה."
"יופי. אני רוצה לדבר אתך. בוא."
הם הלכו לסלון. מארק הפעיל את הטלוויזיה, וחיפש איזו תחנה
מעניינת, בעוד גלן אוסף כמה דברים מהמקרר ומביאם לסלון.
בערוץ המשפחה הקרינו כבכל בוקר סדרות 'לכל המשפחה', והם צפו
בשתיקה במשך כמה דקות.    
לבסוף נמאס להם, ומארק כיבה את המכשיר. "על מה רצית לדבר,
גלן?"
-"חלומות."
מארק תלה בו מבט שואל. "חלומות?"
-"חלומות."
"מה בקשר אליהם?"
"מה אתה חושב עליהם?"
-"על חלומות? מה אני חושב על חלומות? כלום."
"מהם, לדעתך?"
"מאין לי לדעת?"
-"סתם. אני לא מבקש תשובה מדעית, אלא את חוות דעתך."
"ממה שהבנתי, מדענים חושבים כיום שהחלום הוא בעצם תוצר לוואי
של תהליכים העוברים במוח בזמן שאדם ישן. תהליכים הקשורים
בזיכרון - עיבודו, העברת מאורעות ומידע לאגפים במוח האחראים על
הזיכרון - לטווח - ארוך וכו'."
"ומה על פרויד ודומיו? אנשים הטוענים שיש בחלום הרבה יותר מכך?
מייחסים לו חשיבות כמעט מיסטית, טוענים שבמהלכו פורק האדם את
מתחיו ותסכוליו, נותן דרור למאוויו הכמוסים ביותר, המוח חושב
על דברים עליהם לא מעז האדם לחשוב בהיותו ער ומודע לעצמו. מה
דעתך עליהם?"
מארק משך בכתפיו.
"אני יודע מה שאני רואה. אני מכיר באמת אם היא מוחשית לעיני.
לכן קשה לי לענות לך - חלומות אינם מוחשיים. אני מכיר בקיומם,
ולכן אני כולל אותם בתוך מה שאני מכנה 'העולם שלי', אבל הם
נמצאים ממש על הגבול, על קו התפר שבין מה שבתוך ה'עולם שלי',
ומה שמחוצה לו. 'אזור הדימדומים של התודעה', אם תרצה."
גלן נשען לאחור. "אני מקנא בך, מארק."
"מדוע?"
-"מפני שעד לפני כשבוע הייתי כמוך..."
הוא הבין באותו רגע שאין תוחלת לשיחה. גם אם יאמין מארק לכל
מילה שתאמר לו, הוא עדיין לא יבין. הוא ייחס את החלומות
והתגשמותם לדרך המקרה. הוא יאמר לגלן משהו על כך שהוא עובד
יותר מדי, ישן פחות מדי, לחוץ מדי...
גלן הרים ידיים. עד מהרה גוועה השיחה.
מארק היה צריך לצאת לאיזו פגישה עסקית נוספת. כשעמד לצאת פנה
אל גלן:
"אני לא יודע אם אחזור בזמן לסרט הערב. אתה יודע - 'דרקולה'.
אז אם אני מאחר - תקליט לי את ההתחלה, בסדר?"
גלן חייך חיוך מריר. "אל תדאג בקשר לזה. אתה לא תפסיד
כלום..."
מארק משך בכתפיו בהכנעה ויצא.
את היום הזה הקדיש גלן למקור הכנסתו העתידי - חלקת האדמה.
הוא נסע במשך שלוש שעות, עד שהגיע אליה.
בילדותו גרה משפחתו באזור הזה, בשכנות למשפחתו של מארק.
הם גידלו גידולי שדה ובעלי חיים, לתצרוכת עצמית ומקור פרנסה.
אך כעת - שנים לאחר שמתו הוריו, והוא ואחיו עזבו לעיר הגדולה -
שלטה עזובה במקום.
בשדות שהיו פעם צמחו שיחים וקוצים פרא, בעלי החיים המעטים
במקום היו חיות בר.
גלן חשב למכור את החלקה לאיזו חברת נדל"ן, או יזם פרטי כלשהו
לפני שנים, אך הנוסטלגיה מנעה זאת ממנו.
לאחר שנמצאו סימני נפט במקום כלשהו, קילומטרים ספורים משם, חשב
גלן לנסות את מזלו. במשך השנים הוא נועץ עם גיאולוגים, מומחים
ויועצים, הזמין בדיקות קרקע וקידוחים, מאמצים שעלו לו ממון רב.
הוא כבר נואש מהחלקה ועמד להרים ידיים...
עד שהחלו החלומות.
כעת הוא סייר ברחבי השטח הגדול, הזרוע מגדלי קידוח רבים שכיערו
אותו מאוד.
הוא שוחח עם כמה אנשים שהכיר מזה זמן מה, וחש ביחסם כלפיו,
שהשתנה.
הם הביטו בו ביראה, בקנאה, בהערצה. הם התלחשו ביניהם, כשמבטיהם
לא עוזבים אותו.
לאחר שהביט במגדלים ובמכונות העובדות ללא הרף, וקיבל דיווחים
על כמויות הנפט העצומות שנשאבות, הוא רווה נחת.
היה לו די בכך, ולאחר כשעה הוא פנה לשוב העירה. הוא נפרד מהם
ונסע.
כרגיל בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הוא נקלע לפקקי התנועה
שבכניסה לעיר.
כשהגיע לבסוף לבית חיכו לו שם מארק ואן.
"היית אמור לחזור מאוחר, הלא כן?" הוא שאל את מארק.
-"כן... הפגישה התבטלה לבסוף, כך ששבתי לכאן די מהר..."
"בינתיים הכנו ארוחת ערב." הכריזה אן.
-"יופי. כי אני באמת רעב מאוד."
הם ישבו בחדר האוכל הגדול והמפואר, ואכלו את הבשר והפסטה
שהכינו אן ומארק.
מועד תחילת הסרט הגיע. הם פינו את הכלים בזריזות, והתמקמו
בנוחות מול המסך.
"בזבוז זמן..." מלמל גלן בשקט.
"מה?" שאלה אן. הוא לא ענה. מארק הביט בו בתמיהה.
הסרט שהוקרן לפני כן הסתיים, הכתוביות והתודות חלפו להם, ולרגע
הואפל המסך.
"הנה זה מתחיל." אמר מארק בהנאה, והתרווח בכורסה.
-"לא נכון." אמר גלן.
באותו רגע הופיעה כתובית על המסך, המודיעה בהתנצלות על ביטול
שידור הסרט שאמור היה להיות - 'דרקולה', עקב תקלה טכנית.
במקומו יוקרן הסרט המדהים 'מטרופוליס', ששוחזר משרידי הסרט
המקורי. עם הצופים הסליחה.
גלן התפלל בלבו שאף אחד לא שם לב לכך שהכתובית הופיעה על המסך
שניה אחת או פחות לאחר שפלט את ה'לא נכון'.
הוא הביט בחופזה בשני האחרים, אך פרט לאכזבה הצפויה שעל פניו
של מארק הוא לא הבחין במשהו מיוחד.
הוא פנה לצפות בסרט, היפה לכשלעצמו, אך לא יכול היה ליהנות
ממנו.
עוד חלום שהתגשם.
עוד חתיכה בפאזל.
כל טוב לא יכול לצאת מזה...

                                  לילה תשיעי

... סדין לבן, חלק וללא רבב מרחף בחלל האוויר... ידיים נעלמות
מלטפות את האריג המושלם, נוגעות - לא - נוגעות, מרפרפות על
פניו. לפתע הן נעצרות. נקודה שחורה, זעירה עד שבקושי ניתן
להבחין בה, מופיעה על הבד. במהירות שלא תיאמן גדלה הנקודה,
תופחת ומתפשטת לכל עבר.
הידיים מזנקות אליה, מקיפות אותה, נצמדות אל שוליה. הן לוחצות
אותה, מנסות לכווץ אותה. אך הנקודה הופכת לכתם שחור ומכוער,
כתם המסרב להתכווץ.
הידיים לוחצות אותו כלפי פנים, לכיוון המרכז, אך תחת שייכנע
מוסיף הכתם להתרחב, להתפשט ולמלא את שטח הסדין הלבן.
צורתו המעוגלת נהרסת ומתעוותת, עת נשלחות ממנו זרועות לכיוונים
שונים, קווים שחורים החורצים תלמים בסדין, מתפשטים עוד ועוד.
הכתם וגרורותיו יוצאים מכלל שליטה...
רוח חזקה פורצת לפתע, מעיפה את הסדין לכל עבר.
או אז מתברר שהסדין הלבן אינו אלא צוואר. צווארו של אדם.
צווארו של גלן...

הוא התעורר בבעתה, זעקה חנוקה פורצת מגרונו.
הוא חשש שמא יבהיל את אן... אך היא לא שכבה לצידו. הוא הביט
בשעון האלקטרוני שליד המיטה, אך במקום להראות את השעה הבהבו
הספרות 0:00 באור האדום העמום.
היתה הפסקת חשמל מתישהו...
הוא קם, וצעד נמרצות למטבח.  מבעד לתריסים בקע אור חיוור. שעון
הקיר שנמצא שם הורה על השעה 5:32.
גלן פנה למקלחת. הוא עבר בפתח וניצב מול הראי.
הוא הכריח את עצמו להביט...
"זה חזר!" נשמע קולו ההמום של מארק מאחוריו.
גלן הסתובב בחדות, מבטו פוגש בעיניו הנדהמות של מארק, הנעוצות
כלא מאמינות בצווארו. בכתם הלידה השחור ששב לשם...
"מה אתה עושה כאן?" שאל גלן כמעט בצעקה.
-"אה... הלכתי... התעוררתי... הלכתי למטבח לשתות. הייתי צמא...
"
"איך לא פגשתי אותך?" זעף גלן. "הייתי שם לפני רגע."
מארק עמד מולו והבעת פניו השתנתה מנדהמת למפוחדת.
גלן חלף על פניו, וכמעט רץ אל חדר השינה. הוא פתח את ארון
הבגדים, שלף חולצה, מכנסיים וגרביים והחל מתלבש.
"מה קרה, גלן?" שאלה אן בקול מנומנם מהמיטה.
"ואיפה היית את?" הוא שאל בחוסר עניין, מרוכז בזכר החלום.
-"ב... שירותים. הלכתי ל... "
הוא הביט בה לרגע, מופתע.
"כרגע חזרתי מהמקלחת. לא ראיתי אותך."
היא משכה בכתפיה באדישות.
הוא פטר את העניין, סיים לנעול את הנעליים ויצא למסדרון.
הוא התעלם מפרצופיהם המופתעים של מארק ואן, שעקבו אחריו עת ירד
במדרגות בריצה, נטל את מפתחות הרכב ופרץ החוצה מהבית.
הוא הספיק לקלוט את קול בכיה החרישי של אן, לפני שטרק את הדלת
מאחוריו ורץ אל המכונית.
הוא נכנס, התניע, ויצא מהחניה במהירות מטורפת, צירי הגלגלים
חורקים במחאה.
המכונית השתלבה בתנועה הדלילה עדיין, בשעה מוקדמת - יחסית זו
של הבוקר. גלן עקף מכונית אחר מכונית - בדרך כלל כמה ביחד -
בנסיעתו המטורפת.
הוא הגיע בזמן שיא אל בית החולים.
הרכב עצר בחריקת בלמים, וגלן יצא ממנו בריצה.
הוא פרץ בסערה פנימה, ופנה לקבלה.
הרופא המומחה שטיפל באחיו היה עסוק, אך גלן התעקש לשוחח איתו -
ועכשיו.
"בוקר טוב, מר באלארד."
-"בוקר טוב, דוקטור."
הם ישבו במשרדו של הרופא. הקירות הלבנים, הריח המוזר, הקלוש,
שעמד באוויר וארשת פניו השליווה של הרופא הישרו בדרך כלל שלווה
על מבקריו.
גם גלן נראה נינוח יותר כעת. הוא לא הניח לארשת פניו להסגיר את
סערת הרגשות שחש.
"אתה אומר שכתם הלידה הזה נעלם לפתע בלא להותיר זכר, למשך
ארבעה ימים, ואז שב והופיע - שוב בפתאומיות - ולדעתך כעת הוא
סרטני?"
גלן הנהן.
"ביום רביעי בערב הוא עוד היה. בחמישי בבוקר הוא כבר נעלם.
היום בבוקר התעוררתי ( הוא לא הזכיר את החלום ) והכתם הופיע
שוב."
"אך מה גורם לך לחשוב שהוא סרטני?"
-"תחושת בטן. ואל תשכח את אחי."
שניהם ידעו שמקרה של מחלת סרטן של קרוב משפחה מעלה את דרגת
הסיכון של קרוביו לחלות במחלה.
הרופא הביט בו בעיון.
"אני אערוך לך בדיקות. אני אקח דגימה מכתם הלידה שלך, ואשלח
אותה למעבדה.
אבל זה ייקח זמן. התוצאות לא יגיעו אלא בעוד כמה ימים, גם אם
אני אלחץ עליהם ואומר להם שזהו מקרה דחוף."
-"אני אחכה."
כמחווה מיוחדת לגלן פינה הדוקטור את כל עיסוקיו לאותו זמן,
וערך את נטילת הדגימה בעצמו.
"אני אתקשר אליך, מר באלארד, עוד שלושה - ארבעה ימים, ואומר לך
מה התשובה."
-"תודה רבה, דוקטור." הודה לו גלן. "אין מילים בפי להודות לך
על כל הטרחה הזו."
-"שטויות. אין בכך טרחה. ומר באלארד - אתה יכול להיות רגוע.
הסבירות שכתם הלידה הזה אכן סרטני היא נמוכה כל כך - כמעט לא
משמעותית."
גלן הנהן ולחץ את ידו בחום.
אך כשיצא את דלתות בית החולים הוא לא היה רגוע כלל וכלל.
הוא ידע שחלומותיו מתגשמים תמיד.
אך אולי טעה בפירוש החלום?
הרי החלומות היו מופשטים למדי, והתגשמותם היתה סמלית. הכל היה
תלוי בפירוש אותו העניק גלן לחלום. אדם אחר עשוי היה לפרש את
אותם החלומות באופן שונה לגמרי. ואולי אז היו החלומות מתגשמים
אחרת?
מחשבה זו הלמה בו לפתע.
אולי החלום מתגשם על פי הדרך בה הוא מתפרש? ואולי אם יצליח
במאמץ מודע לחשוב ולהעניק לחלומותיו פירוש חיובי, יהיו
התגשמויותיהם חיוביות אף הן?
הוא נדרך. אולי יוכל לשלוט בחייו בדרך זו?
היה עליו לחשוב על הכל, לנקות את הראש, להירגע.
לכן הוא נסע לחוף הים.
בעבר הוא עשה זאת לעתים מזומנות. בעת משברים, לפני קבלת החלטות
חשובות, או סתם כך - כשחש בצורך לעשות זאת - הוא נסע אל חוף
הים, החנה את המכונית על החול וצעד עד אל קו המים - כפי שעשה
כעת.
הוא הותיר את נעליו וגרביו ברכב, ועמד יחף כחצי מטר לפני הקו
הכללי בו נעצרו אדוות המים והגלים הקלים, ושבו לאחור. מדי פעם
עבר גל חזק יותר, ששטף את כפות רגליו בקרירות מרגיעה.
לא היה אף אדם מלבדו בחוף כולו - היה זה חוף שומם ומרוחק. לכן
הוא אהב אותו כל כך.
הוא ניצב דומם, מביט בשלווה בשמש השוקעת לאיטה, כדור אש ענקי
הגווע אל תוך הים הרחק בקו האופק, מוקף בהילה הוורודה של
השמיים.
משנעלמה השמש ורוח קרירה החלה מנשבת, הוא התחיל להטיל אבנים
קטנות למים, מנסה להקפיץ אותן כמה פעמים.
לאחר כמה ניסיונות די מוצלחים הוא החל משתעמם מחדגוניות
הפעולה, ושב אל הרכב.
כשהגיע כבר יבשו כפות רגליו, והבוץ הרטוב והדביק שהיה עליהן
לפני כן שב והפך לחול, אותו ניער בקלות. הוא גרב שוב את
הגרביים, נעל את הנעליים, התניע ונסע.
אל הבית הוא הגיע בשעות הערב המאוחרות. מארק כבר ישן. הוא
הותיר לגלן מכתב בו הודיע לו שיעזוב מחר, אך לא לפני שייפרד
ממנו כיאות.
גלן חייך.
הוא אכל משהו קל, מעין ארוחת ערב קטנה, והלך לישון.
אן כבר היתה במיטה, ישנה שנת ישרים. הוא התפשט, נכנס למיטה
לצידה ונרדם.

                                     לילה עשירי

... חייל לבן מתקדם שני צעדים לפנים. חייל שחור מחקה אותו מהצד
הנגדי, אך מסתפק בצעד אחד.
חייל לבן אחר מתקדם צעד אחד לפנים, במרחק מה מימין לחייל הלבן
הראשון.
בתגובה פורץ פרש שחור מהקו האחורי של צבאו, ומתחיל להתקדם
משולי שדה הקרב לכיוון המרכז.
מנגד זז מעט פרש לבן, על מנת לכסות חור בהגנה על מלכו, חור
שנוצר עת זז החייל הראשון.
תמרוני הצבא השחור נמשכים עת ממשיך הפרש לנוע קדימה, מתקרב
באיום אל הצבא הלבן הפרוש מולו. הוא תופס עמדה מול האגף, נזהר
שלא להתקרב אל מרכז הצבא הלבן, שם מרוכז עיקר כוחו.
חייל לבן שלישי מתקדם לפנים, תופס עמדה ממנה הוא יכול לתקוף את
הפרש השחור - הנאלץ לסגת לאחור. הפרש עומד כעת לפני החייל
השחור שהיה הראשון לנוע בצבאו. הוא חוצץ בין החייל האמור
והחייל הלבן שהיה הראשון לנוע במערכה כולה.
פרש לבן שני נע כעת, עוזב את עמדת הפתיחה שלו ומצטרף
למערכה...
זהו המהלך האחרון בצבא הלבן...
הפרש השחור נע שוב - קדימה ומעט הצידה. מעמדתו החדשה הוא מהווה
איום ישיר על המלך הלבן, איום אותו לא יכולים הלבנים להדוף,
ולא להתגונן מפניו.
לא משנה מה יהיה מהלך הצבא הלבן העתיד לבוא. המלך עתיד ליפול,
ואיתו - צבאו.
הפרש השחור דוהר לפנים, דורס את המלך הלבן ומפילו אל הקרקע.
המלך הלבן נופל בזעקה אילמת, נופל ומתגלגל על הקרקע.
ובמבט מקרוב ניתן לזהות דבר מוזר:
תווי פניו של המלך המת.
אלו הם פניו של מארק...

"מארק!!"
גלן הזדקף במיטתו, שרעפי השינה נוטשים אט אט את ראשו. זיעה קרה
ודביקה כיסתה אותו, מצמידה את השמיכה בה התכסה אל גופו. הוא
התנשף בכבדות וחש את הלמות ליבו הפועם בקצב מטורף בחזהו, כחושב
לפרוץ החוצה, לקרוע את העור ולזנק אל מחוץ לגוף הכולא אותו.
הוא הבין בחטף כמה דברים: ראשית, הוא צעק מתוך שינה. ליתר
דיוק, ברגע בו עבר ממצב של שינה טרופה למצב העירות בו היה שרוי
כעת.
האם אן התעוררה? הדבר האחרון לו היה זקוק כעת הוא כי היא תחשוד
בו שהוא מטורף.
הוא הביט בה.
היא ישנה עדיין, כפי שישנה כאשר הוא הגיע.
טוב. לפחות זה.
הדבר השני אותו הבין באותו רגע היה...
מארק.
המלך הלבן... מת. נדרס תחת פרסות הפרש השחור. והצבא הלבן
שסביבו לא מסוגל להצילו.
גלן לא רצה להעלות בדעתו את הפירוש הברור לחלום.
"התגשמות חלומות - הבל הבלים!" הוא סינן בשקט, בזעם עצור. "שום
דבר לא יקרה לו! שום דבר!"
הוא קם על רגליו וצעד נמרצות אל חדרו של מארק. הוא הלך לאורך
המסדרון, חלף על פני כמה דלתות ונעצר מול אחת מהן.
הוא נקש בה בעדינות. משלא נענה הוא סובב את הידית ופתח את הדלת
לרווחה. הוא לא ראה דבר. ידו גיששה באפילה לאורך הקיר עד שפגשה
בכפתור.
הוא הדליק את האור.
החדר היה ריק מאדם.
הוא נכנס פנימה והביט סביבו.
כל חפציו של מארק נעלמו. על השולחן היתה מעטפה לבנה, עליה נכתב
בכתב יד: 'גלן'.
הוא נטל את המעטפה בידיים רועדות וקרע אותה. הוא שלף את המכתב
שקופל בפנים, פתח אותו והחל לקרוא:
'שלום, גלן, ולהתראות.
אני מצטער שהיה עלי להיפרד בצורה כזו. אך לא יכולתי להיפרד
פנים מול פנים.
את הסיבה לא תדע לעולם. אחרת - ירחם האל על כולנו.
אני מצטער, ומתנצל מעומק הלב. אתה חבר אמיתי, מה שהופך את זה
לקשה עוד יותר.
אני מניח שלא נתראה יותר. מן הסתם היתה זו טעות להיפגש
מלכתחילה. אך מי יכול היה לדעת כיצד יתפתחו הדברים?!
אני מעדיף לזכור אותך כפי שאתה, ומעדיף שתזכור אותי כפי שאני.
אז שלום, וככל הנראה - לא להתראות.
תמיד אזכור אותך כחבר הכי טוב שהיה לי מעולם. למרות שתמיד
ניצחת בשחמט...
שלך, מארק."
קור מוזר החל פושט בעצמותיו.
הוא לא הצליח להירדם שוב. תחת זאת הוא נסע למשרד. לא שעבודתו
היתה חיונית עוד עתה, משעמד להפוך למיליונר. אך הוא היה חייב
להיצמד לשגרת חייו, הדבר הממשי והיציב האחרון שנותר לו.
לפני שישתגע.
הוא ויתר על שיחת הטלפון המסורתית עם מייק, והגיע עייף ומדוכדך
למשרד. כאשר ניסה להתחיל לעבוד הבין עד כמה היה מצב העסק חמור.
כל עיסקה חדשה לא הופיעה. העסק היה מחוסל.
הוא חייך לעצמו. כיצד ניתן להרוס במחי - יד עבודה של שנים...
הוא יכול לכתוב מדריך למתאבד העסקי המתחיל. הוא ירוויח
מיליונים, ולא יזדקק לשום בדיקות או 80% - 70% מהימנות...
"אפשר לזרוק את העסק לזבל!" הוא הכריז לחלל הריק.
הוא נותר לשבת, מגלגל בזיכרונו את כל השנים אותן העביר כאן...
כאשר צלצול הטלפון החזיר אותו אל עולם המציאות. מזכירתו הודיעה
לו שעל הקו נמצא איזשהו שוטר.
"גלן באלארד, מנכ"ל 'באלארד עסקי נדל"ן' לשעבר." הוא הציג את
עצמו באירוניה.
-"מי 'לשעבר'? אתה, כמנכ"ל, או החברה עצמה?" שאל השוטר
המופתע.
-"שנינו."
"אני לא מבין."
"העסק שלי - הוא ז"ל."
"פשיטת רגל?"
גלן פרץ בצחוק. "להיפך."
"טוב, לא חשוב. אתם סוכני הנדל"ן..."
-"לשעבר." הוא הדגיש.
-"לשעבר."
שתיקה קצרה. כל אחד מהם אסף כוחות לקראת המשך השיחה, ששניהם
ידעו שלא יהיה קליל כמו חלקה הראשון.
"מר באלארד, האם אתה מכיר אדם בשם..."
גלן לא שמע את המשך דבריו של השוטר. הוא פעל אוטומאטית, עזב את
המשרד ונסע אל שדה התעופה, כפי שאמר לו השוטר.
עשן שחור היתמר למרחוק. גלן הבחין בו עוד ממרחק קילומטרים משדה
התעופה. כשהגיע ויצא מהרכב הוא הבחין בלהבות אש מעטות - אלו
שעדיין לא כובו על ידי הכבאיות הרבות שהוזעקו לשם.
לאחר כמחצית השעה, במהלכה הסתובב בין המון האדם, השוטרים
והחובשים, הוא מצא את השוטר איתו שוחח בטלפון.
"מה בדיוק קרה כאן?" שאל גלן.
השוטר החווה בידו אל השברים אפופי העשן.
"המטוס המריא ללא תקלות. אך ברגע שעזב את הקרקע החלו הבעיות.
הטייס דיווח על ביצוע נחיתת אונס - הוא אמר שעליו לשוב אל
מסלול ההמראה ולנחות בו."
"הוא לא הצליח?"
-"אתה רואה בעצמך." ענה השוטר בזעף.
גלן הנהן.
השוטר הוביל אותו אל אדם ששכב על הקרקע מוקף אנשי עזרה ראשונה
לבושי לבן.
"הוא מלמל את שמך." אמר לו השוטר. "כמו כן, מצאנו את מספר
הטלפון שלך בכיסו. אתה מכיר אותו, כמובן?"
גלן גחן אל הגוף הדומם.
"מארק? אתה שומע אותי? מארק!"
עיניו נפקחו לרגע קט, וכשהבחין בגלן עלה חיוך קטן על פניו. אך
החיוך גווע, והעיניים נעצמו.
המלך הלבן מת. נדרס תחת פרסות הפרש השחור. והצבא הלבן שסביבו
לא מסוגל להצילו.
המלך הלבן מת. נדרס תחת פרסות הפרש השחור.

                                   לילה אחד עשר

... רסיס מצטרף אל רסיס. אליהם מצטרף רסיס נוסף. ועוד אחד.
ועוד אחד. נוצרת חתיכה. אליה מצטרפת חתיכה אחרת, ואחת נוספת.
ועוד אחת.
עד מהרה מתחברות כל החתיכות לכדי צבת שחורה ומוצקה. הצבת
מתחילה להיפתח ולהיסגר בקול נקישה מאיים. היא מנתרת באוויר,
וזרוע מתחילה לצמוח ממנה אל חלל האוויר.
מהזרוע צומח גוף מוזר למראה, חום - צהבהב וחלקלק, ממנו בולט
זוג עיניים אטומות - מבע.
סרטן.
הסרטן מתקרב בצעידתו העקלקלה אל אדם מחייך. הוא מחייך מפני
שאינו חושש. הוא כבר גבר על הסרטן פעם בעבר.
הוא ניגש בביטחון אל הסרטן, וחובט בו בעוצמה. המכה פוגעת בגוף
החלקלק והמגעיל, אך מחליקה על פניו מבלי לגרום כל נזק.
כעת תורו של הסרטן.
זרוע חלקלקה ומבחילה נשלחת לפנים, והצבת שבקצה הזרוע נסגרת על
גוף האדם. היא קורעת חתיכה מבשרו ושולחת אותה אל פיו הרעבתני
של הסרטן.
האדם הופך לפתע מנומנם. הוא נרדם על עומדו.
עמוד ברזל צץ יש - מאין, וכבלים מופיעים לפתע אף הם, כובלים את
האדם הרדום אל העמוד. הסרטן ניגש אליו וממשיך לאכול מבשרו.
וככל שהאדם כלה, הסרטן גדל.
לבסוף נותר רק ראשו של האדם, אותו נוטל הסרטן בקצות הצבת,
ומתכונן לבולעו.
העיניים נפקחות לפתע במבע של אימה. הפה נפער בזעקה, זעקה
המוחנקת עת בולע הסרטן את הראש...

גלן, מזועזע ממותו של מארק, לא היה מסוגל לקום מהמיטה. הוא
התעורר בסביבות השעה 9:00 בבוקר, ונותר לשכב במיטה, לא מסוגל
להירדם שוב.
בעיני רוחו צף ועלה החלום מלפני שני לילות, והתגשמותו
המזוויעה...
כאשר לפתע נזכר בחלום האחרון...
הוא לא העז לחשוב על כך. הוא ניסה להדחיק זאת, לחשוב על כל דבר
אחר, העיקר שלא יחשוב על הפירוש הברור לחלום.
הוא ניסה לשכנע את עצמו שאם לא יחשוב על משמעות החלום היא לא
תתגשם.
הטלפון צלצל.
הוא הביט בשעון. 11:43.
על הקו היה רופאו של אחיו. תקוותיו התנפצו.
הוא התלבש בכבדות, לאחר שסיים את השיחה הקצרה עם הרופא. הוא
התבקש להגיע במלוא המהירות לבית החולים. הוא לא הופתע.
הוא נסע כמטורף בדרכו לשם. לא בגלל שמיהר - הוא היה מעדיף
לדחות את הגעתו ככל שניתן, אלא שמצב רוחו היה על סף השיגעון.
דבר לא עניין אותו.. הוא לא חש דבר. לא צער, לא כאב, לא פחד.
רק מן אטימות, קהות חושים כבדה.
הרופא חיכה לו בקבלה.
"אחי..." פלט גלן.
הרופא הנהן באיטיות, הבעה מבולבלת ונבוכה על פניו.
הם צעדו בזריזות - כמעט רצו - אל המעלית. הרופא הוביל את גלן
אל משרדו, שם ניגש אל אחד הקירות.
שלושה שקפים מוכרים היו תלויים שם.
בשקף הימני מבין השלושה הופיע גוש שחור, במרכז, וממנו השתלחו
זרועות דקות ושחורות אף הן לכל כיוון.
בשקף המרכזי נותר רק סימן שחור קטן, שריד זעיר למה שהיה פעם
סרטן בדרגת התפתחות גבוהה להחריד.
שני השקפים היו מוכרים לגלן.
השלישי היה חדש.
וזהה לראשון.
הסרטן חזר והתפשט, הגרורות נמתחו שוב לכל עבר, אף יותר משהיו
לפני כן.
הרופא הצביע על השקף השמאלי, ולא אמר דבר. לא היה צורך. גלן
הבין.
לאחר כמה דקות של שתיקה אמר הרופא: "לא רציתי לומר זאת בטלפון.
אך יש דבר נוסף."
"הוא גוסס." אמר גלן.
-"הוא גסס."
גלן קפא. אימה חדשה מילאה אותו. מראה הסרטן הבולע את הראש
הזועק צף ועלה שוב, מבצבץ מתוך החלום האחרון.
צמרמורת אחזה בו, והוא פרץ בבכי. לפתע היה לו קר. כל כך קר.

                                לילה שניים עשר

... 'שייך לגלן באלארד'... השלט מתנפץ לרסיסים. זעקה מדהימה
בעצמתה קורעת את האוויר, זעקה הטומנת בחובה עצב ויגון, פחד
ושנאה, זעם וכאב כה רבים, הנשגבים מבינת אדם.
גשם מטבעות ושטרות שירד לפנים הופך לגשם של אבנים ומקלות. יד
נעלמה שהיתה עסוקה באיסוף המטבעות והשטרות בטירוף חמדני - מנסה
לחמוק כעת, עת פוגעות בה האבנים, מותירות בה חבורות שחורות
עמומות; עת פוגעים בה המקלות, שורטים בה שריטות שחורות
עמוקות.
זרם נפט כביר שפרץ כגייזר מטורף מהקרקע נחלש כעת, הופך לזרזיף
חלש ודקיק, עד שנעלם כליל.
שלושה אתי חפירה - שלפנים חפרו בקרקע ויצרו את הבור ממנו פרץ
הנפט - חופרים כעת באדמה סביב הבור, אוספים את העפר מסביב
ושופכים אותו בחזרה פנימה. הבור מתמלא בעפר, עד שנסתם כליל.
שלושת אתי החפירה מזנקים זינוק אחד אחרון, עפים זה לעבר זה
ומתנגשים.
ברגע ההתנגשות הם מתפוצצים, והכל מתנפץ לרסיסים...

כשהתעורר גלן הוא הרגיש כגוש הכלום הגדול ביותר שלא היה קיים
מעולם. הוא חשב על סידורי הלוויה שיש לערוך למארק ולאחיו, וכל
כובד המשקל של מותם העיק עליו.
הוא חשש שיפרוץ בבכי, שוב, וביקש למצוא נחמה במגעה החמים של
אן.
שלא היתה לצידו.
פעם נוספת הוא התעורר, והיא לא היתה שם.
הוא קם וניגש לטלפון.
הוא התקשר אל בית העלמין ואירגן את סידורי לוויותיהם של
השניים. הסתבר שלא היו למארק כל שארי בשר קרובים (גלן זכר
שהוריו מתו זמן קצר לאחר שעזב לאוניברסיטה) ואחיו של גלן היה
שאר הבשר היחיד שלו, פרט לאי אילו בני דודים מדרגה שניה, או
משהו כזה, אותם לא הכיר ולא השתוקק ליצור עימם קשר כעת.
לכן הוא קבע את שתי הלוויות לאותו מועד, וידע שגם כך לא ינכחו
בהן אבלים רבים.
הוא תהה לאן נעלמה אן. לפתע היה לו חשוב לדבר עם מישהו, לשפוך
את ליבו. האדם האחרון שנותר היה מייק. אך מה יוכל לומר לו?
שהוא חולם חלומות מטורפים לילה אחר לילה, מזה כמעט שבועיים?
שלאחרונה הפכו החלומות לסיוטים? ושהם מתגשמים באופן מזוויע כל
יום, למחרת הלילה?!
מוטב היה לומר שהשתגע.
ואולי באמת זה מה שקורה?
הוא דחה זאת. הוא לא הרגיש כמשוגע. אך כיצד אמור משוגע להרגיש?
ודאי שאינו מודע לשיגעונו.
בסופו של דבר הוא נכנע.
הוא החליט לדבר עם מייק על כל הקורה איתו ויהי מה. לפני שיהיה
מאוחר מדי.
המחשבות המבולבלות רדפו אותו בעודו יוצא מהבית, בעודו נכנס אל
המכונית ומתחיל לנסוע. תמונות מטורפות שבו ועלו בעיני רוחו, רק
על מנת להיעלם כהירף עין, הרחק מעבר לטווח ידו.
גופו המפרפר פרפורי גסיסה של מארק; הסרטן הבולע את הראש הזועק;
המלך הלבן הנדרס תחת פרסות הפרש השחור; השקף השמאלי הזוועתי;
זרם נפט; כתם שחור על סדין לבן; סרט ישן בטלוויזיה; אן...
אן...
אן. איפה היא? מדוע היא נעלמה שוב, ברגע בו הוא זקוק לה יותר
מכל?
הוא התנער. אחר כך. כעת יש לו דברים אחרים לחשוב עליהם.
הוא הגיע אל בניין המשרדים בו נמצא משרדו של מייק לקראת שעות
הצהריים. לאחר שמצא מקום במגרש החניה הסמוך לבניין הוא נכנס
פנימה.
תוך דקות הגיע לקומה המתאימה, פנה במסדרון ועבר בדלת אל חדר
הקבלה.
סוזי - חמודה ומאירת פנים כתמיד - ישבה מאחורי דלפק מול צג
המחשב והקלידה דבר מה. פניה הנבוכות מהפתעה הפכו מיד מאושרות
וחמימות כשראתה אותו.
"גלן יקירי! איזו הפתעה!" היא קמה מיד, והם התחבקו לרגע. פניה
הרצינו כששלחה בו מבט נוסף וראתה את הבעת פניו.
חיוכו הכן לא הצליח לחפות על העייפות, החשש והצער שחש.
"מה קרה?"
"מייק פנוי?"
היא הנידה בראשה לשלילה. "ישיבה."
"אני צריך אותו."
היא היססה.
"עכשיו."
התקיפות שבקולו שיכנעה אותה.
היא קראה למייק באינטרקום הפנימי, ותוך דקה הוא יצא מדלת המשרד
אל חדר הקבלה.
פניו קפאו כשראה את גלן.
"עלינו לשוחח." הוא אמר. "ניסיתי לתפוס אותך בטלפון כל הבוקר,
ולא היתה תשובה."
"אתה ניסית לתפוס אותי? לשם מה... "
ההכרה היכתה בו.
"החלקה... "
מייק הנהן. "התוצאות הסופיות הגיעו עם שחר."
גלן התיישב בכבדות.
"הזהרתי אותך מפני האפשרות... "
"עשרים - שלושים אחוז... " מלמל גלן.
"הנפט שהתגלה בחלקה שבבעלותך לא היה חלק מעורק כלשהו. זה היה
כיס נפט קטן,
שכמעט והתרוקן כליל. ההכנסות הצפויות לך ממנו לא יכסו רבע
מעלות הקידוחים והבדיקות... "
גלן התרומם. הוא לא היה מסוגל לשאת זאת יותר. הוא הסתלק בדרך
שבה בא, מתעלם מקריאותיו של מייק.
הוא נסע הישר אל בית הקברות, מפני שלא נותר עוד זמן רב עד מועד
הלוויות של שניים מהאנשים היקרים לו ביותר, אנשים ששכבו כעת
ללא נוע בתוך ארונות קבורה.
ללוויה עצמה הגיעו מעט מאוד אנשים - שותפים עסקיים של מארק,
אנשים שהכירו את אחיו וזהו.
אן לא היתה שם. מייק לא היה שם. הוא תהה אם יידע אותם בכלל על
עצם קיום הלוויות. כנראה שלא. מוזר... כיצד פסח על כך?
לקראת השקיעה הוא שב הביתה. קהות החושים שחש מזה זמן מה הרקיעה
שחקים. הוא לא כאב את מות אחיו וידידו הטוב. הוא לא חשש מהשואה
הפיננסית העתידה להכות בו. הוא לא התרגש כאשר קרא את הפתק אותו
השאירה לו אן, בו כתבה כי הרופא שטיפל באחיו (ועתה גם בו) ביקש
כי ייצור איתו קשר בדחיפות.
"מחר... " הוא מלמל לפני שצנח על הספה בסלון, תשוש וסחוט. הוא
נרדם כהרף עין.

                                לילה שלושה עשר

... חתן וכלה משלבים ידיים, מישירים מבט זה אל זה. מבטיהם
אומרים אהבה והערצה, רצון לחיות יחדיו לנצח.
על אצבעה של הכלה נוצצת טבעת זהב מדהימה. טבעת נישואין.
השניים יוצאים במחול, ריקוד מטורף ומשולהב. הם מסתחררים,
והעולם מסתחרר איתם. שיערה הכהה הגולש של הכלה מסתחרר לכל עבר,
עוטף את הכל בשחור...
שחור של מוות, של אפילה. שחור של ריקבון ומדמנה, של צחנת
גיהינום ואימת תהום הנשייה.
הידיים המשולבות שולפות אלפי ציפורניים המכות ושורטות את הפנים
- שהבעותיהם אינן של אהבה עוד, אלא של מסיכת כאב וזעם, פחד
ושנאה.
המבטים היוקדים מזרי אימה, שולחים גיצי אש מטורפים.
זוג כפות ידיים נסגרות על צוואר ענוג. מבע אחרון של אימה, זעקת
מוות אחרונה, חירחור גסיסה סופי...
לפני האפילה הגדולה...

"לא!!" הוא צרח בטירוף, תוך שהוא מתעורר, מתגלגל מהספה עליה
נרדם ונוחת בכאב על הרצפה הקרה.
בתנוחתו החדשה והמשונה על הרצפה הוא מבחין בפיסת נייר מונחת
מתחת לספה.
מתוך סקרנות הוא שלח יד אל מתחת לספה והוציא את הנייר.
הוא התיישב על הספה, הדליק את המנורה הקטנה שלידה, והבחין בכך
שזהו מכתב. הוא זיהה מיד את כתב ידה של אן. הוא החל לקרוא,
יודע שאסור לו לעשות זאת, משתוקק בכל ליבו להשליך את המכתב לפח
- ולא מסוגל לעשות זאת.
'מארק, יקירי. המעשה שאנו עושים הוא אסור. גלן הציע לי
נישואין, כידוע לך.
לא שאני מתכוונת להינשא לו. אתה הוא הגבר שנועד לי, וכפי
שאמרתי לך, אני רוצה לחיות איתך את שארית חיי. אמנם חשבתי כך
על גלן לפנים, אך זה היה לפני שפגשתי אותך...
אני מציעה כי לעת עתה ניפרד - הוא עלול להתחיל לחשוד בנו. אני
אצטרף אליך בקרוב.
אוהבת אותך תמיד, אן.'
במשך כמה דקות הוא לא חשב על דבר. הרבה דברים התחברו אצלו
בראש. דברים אחרים התפרקו לגורמים.
הטלפון צלצל. הוא אפילו לא חשב לענות. לאחר כמה צלצולים ענתה
המזכירה האלקטרונית. קולו של הרופא בקע מהרמקול.
גלן קם, והחל מתרחק.
"מר באלארד, אם אתה שומע אותי, הרם בבקשה את השפופרת. תוצאות
הבדיקות שערכתי לך הגיעו מהמעבדה. יש לכך חשיבות עליונה. עליך
ליצור איתי קשר דחוף... "
קולו הלך והתרחק, הלך ונעשה חלש, עת עלה גלן במדרגות, צועד
בכיוון חדר השינה.
"... התוצאות חמורות מאוד ..."
הוא הגיע אל מול הדלת ופתח אותה באיטיות. אן ישנה.
"... יש להתחיל מיד בטיפולים כימותרפיים, שעשויים, אולי ..."
הוא סגר את הדלת מאחוריו ונעמד ליד המיטה. אן התעוררה, ושלחה
אליו מבט מנומנם.
"מארק מת." הוא אמר בקור. "לפני שלושה ימים."
"שכחתי להגיד לך." הוסיף בציניות.
עיניה נפערו.
"גם אחי מת. לפני יומיים. אתמול קברתי את שניהם, יחד עם
עתידי."
הוא רכן לעברה, נזכר לפתע בקטע ממכתב הפרידה שהותיר מארק
מאחוריו:
'... לא יכולתי להיפרד פנים מול פנים.
את הסיבה לא תדע לעולם. אחרת - ירחם האל על כולנו... '
"כן", הוא לחש, "ירחם האל על כולנו."
ידיו נשלחו אל צווארה הלבן, היפה.
"חלומות מתגשמים." הוא אמר בהשלמה. "תמיד."
זוג ידיים נסגרות על צוואר ענוג.
מבע אחרון של אימה, זעקת מוות אחרונה, חירחור גסיסה סופי...
לפני האפילה הגדולה...