"חבר יקר,

מקווה אני שטוב לך ושיש לך די מזון. מקווה אני גם שזנחת את
הרגליך ההרסניים. אני חי לי פה בחווה וטוב לי - יש לי די אוכל
והבעלים מסבירים פנים. אני יודע שרודף אתה אחר הרפתקאות
ואתגרים, אבל סבור אני שלטובתך יהיה אם תמצא בית חם ואוהב אצל
משפחה נחמדה, אני בטוח שיש כאלה גם בניו יורק.  

אצלנו החורף הגיע, וכמו בכול שנה, החלו הציפורים בנדידתם
ליבשות חמות יותר ומסבירות פנים. תמיד תהיתי מה יש מעבר לאופק
שאין כאן. החיים כאן טובים, אמנם קצת קר פה, אבל פה יש לי את
כל מה שאי פעם אזדקק לו. לציפורים זה לא מספיק, ובכל שנה הן
מתרוממות השמימה ותרות אחר מקומות אחרים לבלות בהם את החורף,
ורק בקיץ ישובו.

אני מספר לך אודות הציפורים כי אני מאוהב. מאוהב באחת מהן. אני
יודע שאין זה תואם את מזגי, להיות מאוהב באחת מאותן ציפורים.
ומה יש לנו במשותף? היא נודדת למקומות רחוקים ומגלה עולמות
חדשים. ואני, לי טוב פה בחווה שלי, ואני בטוח שאין מקום שהוא
מסביר פנים יותר מן החווה הזאת. ובכל זאת, אני מאוהב. מאוהב עד
כדי כאב.

היא יפה כנוצותיו הפרוסות של הטווס, כקרן שמש אחרונה לפני
המחשך. שירה מתוק מקולם של עצי הבמבוק המתנענעים ברוח. אני
אוהב אותה, ומקווה שהיא תראה ותכיר בקסמה של החווה שלי. סבור
אני שגם היא אוהבת אותי, אבל לשונן הפתלתלה של הציפורים ושירן
הארכאי אינם ברורים דיו כדי להסיק מהם אודות גורלי. היא נודדת
צפונה מחר, היום נפרדתי ממנה, היה קשה.

מקווה שטוב לך ואינך מסכן עצמך יתר על המידה,

הארי."

"חבר יקר,

הימים ארוכים יותר בלי אהובתי, נדדה היא צפונה עם יתר הציפורים
וליבי כואב. סבור אני שבסוף החורף היא תשוב אלי, נבנה יחד בית
ונחיה חיים מלאים. היא הבטיחה לשוב אלי, עפה היא אל חלוני
ואמרה לי שלום. אני מתגעגע אליה ובודד בלעדיה. אני מתחיל לחוש
כלוא בחווה. אינני רודף יותר אחרי ציפורים (מפחד אני לפגוע
באחד מבני משפחתה). מעביר אני את הימים במחשבה עליה וגעגועים.
רזיתי קצת ואימצתי לי את האח כמקום משכב, גם כאש אינה מרקדת
בו. הקור שחודר לעצמותיי מזכיר לי כמה ארוך החורף, וכי זמן רב
יחלוף עד שניפגש שוב.

איך חייך בניו יורק? שמעתי שלא נענית לעצתי ונפצעת בקרב רחוב,
אם היה לך בית זה לא היה קורה. אני מפציר בך למצוא בית בו
ידאגו לך ויטפלו בפציעתך.

חברך תמיד,

הארי."

"חבר יקר,

נודע לי שבחרת לעזוב את ניו יורק, העיר שאתה אמרת שהיא העיר
היפה בעולם. האם גם אתה בחרת לנדוד כמו הציפורים. לפרוס כנף
ולעוף הרחק מכאן? דע לך שאין מקום טוב מהבית.

אצלנו מזג האוויר התחיל להתחמם. עם כל פתית שלג שמפשיר, מועד
איחודנו קרב ובכל פעם שמרת הריסון זונחת את מעילה, מרגיש אני
חמימות מתפשטת בגופי. דיכאונותיי פוקדים אותי אחת כמה זמן,
אולם ההמתנה לה מעוררת בי תקווה שיום אחד אשמע את שירה חודר
דרך חלוני והיא תשוב ותגור עימי בחווה. ממתין אני לסוף החורף
כדי לגלות אם אכן כך הדבר.

אכתוב לך עוד בהמשך, אני עצוב מדי.

הארי."

"חבר יקר,

אני יודע שעבר זמן רב מאז שכתבתי לך אבל הייתי עסוק בהכנות.
מועד הקיץ קרב ואני מכין לאהובתי מקום בחווה כדי להראות לה
שאין מקום טוב מהבית. אתמול הייתי בטוח ששמעתי את קול שירה,
אבל זאת הייתה רק שריקת הרוח. אני קצר רוח לחזרתה ומתגעגע עד
מאד.

מקווה שמסעותיך מהנים ושאולי תבוא לבקר אותי בהמשך,
שלך,

הארי."

"היא שבה! שמעתי את קול שירה חודר דרך חלוני, היא יפה יותר
מתמיד ואני מרגיש שאני המאושר בכלבים. כל כך טוב לנו ביחד. אני
אוהב אותה.

הארי."

"חבר יקר,

יודע אני שלא כתבתי לך מאז שאהובתי חזרה, היה לי כל כך טוב
איתה ושכחתי ממך, חברי הוותיק. אני מבקש את סליחתי הכנה.

אינני מבין מדוע עזבה אותי ואת החווה. היה לנו כל כך טוב אבל
כשנהיה קצת קר היא עפה לה למרחקים. אינני מבין זאת, יש לנו
הסקה בבית ודאגתי לארגן הכול כך שיהיו לה את כל התנאים לבלות
כאן את החורף, ובכל זאת היא עזבה.

אולי זהו טבען של ציפורים, אינני יודע. אולם נראה כי אבלה חורף
נוסף בלעדיה.

הארי."