שתי דמויות אדמדמות על רקע שמים חומים, שמש סגלגלה שוקעת
בגוונים ירוקים לכוון דרום, זה העולם שלי. זה העולם שלי ואני
אוהב אותו.
אני עדיין זוכר איך התפוצצת לתוכו, את עם העור הורוד שלך, איך
נחתת כאן עם המכשירים שלך והחליפות שלך, מהלכת על רגליים
ארוכות וורודות, אני זוכר הכל.
אני התאהבתי בך מהרגע הראשון שראיתי אותך, אבל את אפילו לא שמת
לב שאני שם, אפילו לא הסתכלת אליי, כאילו אני חלק מהנוף או
משהו כזה. כולם אמרו לי שאת אפילו לא רואה אותי, את אפילו לא
יודעת שאני שפ אבל אני ידעתי שיום אחד תיפתחי אליי.
בהתחלה היית מאד ביישנית ולא יצאת מהחללית שלך. לפעמים הצצת
החוצה ולפעמים הוצאת יותר מראש. לאט לאט התחלת להתרחק ולסייר
קצת. כל פעם שניסיתי למשוך את תשומת ליבך האחרים היו מפריעים
לי ועד שהסתובבתי כבר חזרת לחללית שלך.
את התחלת לאסוף דגימות של העולם שלי, לקחת חול ואבנים, צילמות
תמונות וכל הזמן הסתכלת לשמיים. פעם אחת חשבתי שסוף סוף את שמה
לב אליי כי התחלת לדבר ורק אני הייתי באזור אבל את דיברת אל
הקופסא הקטנה הזאת שלך שהייתה עושה רעשים צפצפניים כאלה.
אני עדיין זוכר את הלילה הראשון שבילינו ביחד.
את יצאת מהחללית שלך לקראת הערב והפעם לא הסתכלת לשמיים או
מסביב, הפעם הסתכלת ישר אלי ובאת להתיישב לידי.
את הרמת אבן אחת שישבה לידי וזרקת אותה לכוון כל האחרים, אולי
הגיע הזמן שמישהו ישתיק אותם.
את הרמת אותי בידיים העדינות שלך והפכת אותי מצד לצד, היית
מוקסמת ממני, אני חושב שאף פעם לא ראית מישהו כמוני.
כשהתחיל להיות מאוחר נשכבת ושמת את הראש שלך עליי ובזמן
ששיחקתי בשער שלך את זמזמת איזה מנגינה מוזרה וחייכת לעצמך.
בבוקר שלמחרת בטעות דרכת עליי אבל אחרי לילה כזה קסום הייתי
סולח לך על הכל.
כל היום הם אמרו לי שאת עדיין לא שמה לב אליי ושאת סתם משחקת
איתי אבל אני לא הקשבתי להם, הייתי שמח מידי, את סוף סוף נפתחת
אליי.
יום אחד הקופסא המדברת שלך אמרה משהו שאת הבנת ואת נורא
התרגשת. שעות דיברת אליה והיה נראה כאילו זה היה הדבר הכי טוב
שקרה לך.
הייתי שמח בשבילך.
אחרי שגמרת לדבר איתה יצאת ואמרת לי משהו. אני לא ממש הבנתי
ואת היית נראית נבוכה, כאילו הרגע דיברת עם עצמך או עם קיר או
משהו. ניסיתי להסביר לך שאני פשוט לא מבין את השפה שלך ואת
פשוט התיישבת לידי והסתכלת על השקיעה. חשבתי שהבנת.
כשהם באו את שמחת יותר ממה שאי פעם היית שמחה איתי, חשבתי
שפשוט שמחת שיש לך מישהו לדבר איתו. ידעתי שלא תעזבי אותי.
כשהתחלת להעביר דברים מהחללית שלך לשלהם הבנתי שאת באמת עוזבת,
הם באו לקחת אותך ממני. את כל הזמן חייכתי ודיברת איתם אבל רק
אני ראיתי את העצבות שהייתה לך בעניים.
מתי שהגיע הזמן שתלכי רציתי לקפוץ לך לידיים ולהגיד לך לא ללכת
אבל הגזע שלי לא יכול לקפוץ, אנחנו כבדים מידי אבל אנחנו
יכולים להתגלגל לפעמים.
התגלגלתי אלייך במאמץ נוראי ונגעתי ברגל שלך בעדינות. את
הסתכלת אליי מלמעלה וחייכת.
את הרמת אותי ולפני שזרקת אותי אמרת לי משהו שהיה גם מוזר וגם
יפה בו זמנית. הפעם הבנתי.
את אמרת :אולי אתה שומם וריק, אבל אני אוהבת אותך."
את זרקת אותי ואני קפצצתי על כל האבנים האחרות וכל פעם שפגעתי
באדמה הם צחקו עליי ואמרו לי "אמרנו לך".
אני לא נפגעתי, אבנים רגילות שזורקים אותן, אבל רציתי שתדעי
שיש אי שם, שני כוכבים דרומה מכוכב הצפון, מישהו חושב עלייך,
מישהו רוצה אותך נורא, יש אי שם.