על מה נותר לו, לזקן,
לחשוב בשעה שכזאת?
כשהוא יושב בחיתוליו במיטה,
תלוי באחר, תלוי בשעות.
אל נגד עיניו הכחולות והבוהקות
שמאירות את עורו האפרפר,
חולפות להן חיש שנים כה רבות,
השנים היפות בחייו.

וכדי מה נותר לו, לזקן,
לחיות בשעה שכזאת?
כשידיו רוטטות, על מקל הוא נתמך
ואין הוא מבדיל מערב ומזרח.
כבודו העצמי ניטל לו בהרף, מזמן, ללא לאות
ככלי שבר הוא חי את חייו - מריונטה, בובת אצבעות.

נושם הזקן הוא מיום ליום, וכי לא נאמר 'חי',
מעביר כך ימיו , רסיסי זמן, כבר שאלנו כולם: עד מתי?