באחת הפגישות עם הפסיכולוג שלי, אהרון מנדפלד, "נפל לו
האסימון". זה לקח לו המון זמן, אבל בסוף הוא הבין. חמש שנים
לערך, בינתיים בנה לעצמו בית, נסע לספארי באפריקה.

אני לא מנסה ללעוג לו. אני דווקא מעריך את כמה שעבד קשה כדי
להבין את המתרחש בנפשי, כמה סערות נפש קשות שתקפו אותי כמו
סערות שמש, אלימות וחוסר מעצורים.

באחד הטיולים לאפריקה הוא הבין למה אני לא מתחבר לסביבה. למה
אני כועס על מי שנותן הוראה. עם מי לא רבתי? עם המעסיק שלי, עם
המרצה שלי באוניברסיטה. למה אני לא כועס על כל העולם?

יום אחרי שחזר מאפריקה שאלתי אותו:

- אהרון, איך היתה החופשה? האם ראית אריות ונמרים?
- כן, ראיתי אריות ופילים. חשבתי עליך הרבה, אתה במצב מצוין
ויש לי שם לבעיה שלך.
- מה? זה משמח אותי.
- יש לך פוסט-טראומה דיסאורדר - ptsd.
- מה זה המושג הזה?
- זאת מחלה שניתן להתמודד איתה.

הייתי המום ושמח שסוף-סוף, אחרי חמש שנים, הפסיכולוג מצא שם
למחלה שלי. בטחתי בו בצורה עיוורת, הוא נסך בי ביטחון שבסוף
הכל יסתדר. אני אחזור להיות בריא, כמו שהייתי לפני המון שנים.
חשתי הקלה גדולה.

- שמע, יש לנו עכשיו הרבה עבודה.
- סוף-סוף אני רואה אור בקצה המנהרה.
- אתה יכול להיות בטוח שהכל יסתדר בסוף.

בטחתי בדבריו. רציתי להאמין שיהיה טוב. היתה לו את היכולת
לעודד אותי ולהרים אותי מן הקרשים. הוא הצליח, בעזרת החיוך
שלו, לעורר בי את התקווה. התקווה שכולנו כה זקוקים לה בימים
אלה כדי לראות אור בקצה המנהרה.

חשתי שסוף-סוף אני עליתי על דרך המלך, ואני מתחיל להבין שמה
שעבר עלי במשך השנים לא היה ביד המקרה.