שמה את כל הדפים בתיק,
יוצאת מהדלת ומתחילה ללכת.
מחכה לקו 174 שיקח אותי לת"א.
הנסיעה היא הזמן לחשוב, מה אומר לה, איך אומר לה.
אף על פי שכבר חשבתי על זה מיד אחרי שיצאתי משם שבוע שעבר.
הגעתי.
אני מתחילה ללכת, מקדימה בחמש דקות כרגיל, אך היא אומרת לי
להיכנס.
מציעה לי מים.
"לא תודה".
"טוב, אני אמשיך לבקש".
הרי היא יודעת שאני לא אסכים לקבל ממנה מים, לקבל ממנה משהו.
הכמיהה הזאת הזאת אליה, הנזקקות, אני שונאת את זה אצלי, מרגישה
כל כך מובכת ומתביישת!
אני מתחילה לדבר,לספר לה על השבוע שהיה לי מהרגע שיצאתי
מהפגישה איתה,
נותנת לה את מה שכתבתי לה, כמובן שזה עוצמתי ואני חושבת לעצמי
שהיא לא מסוגלת להכיל אותי
ואז אני נסגרת והיא שואלת מה קרה, היא חושבת שהתנתקתי.
"גלי,גלי"
"מה"
"את איתי?"
"כן".
והעצב עוטף אותי ואני לא יודעת אם זה על דברים שהיו או על
דברים שקורים עכשיו.
לפני שאנחנו מספיקות לדבר על זה נגמרה הפגישה, אני משלמת לה.
זו הסטירה בפרצוף שמזכירה לי שזאת העבודה שלה, שלא יכול להיות
שהיא באמת אוהבת אותי.
"ביי,להתראות".
אני אומרת ביי בחזרה. לפעמים פשוט יוצאת ומתיישבת לי בחוץ לעשן
סיגריה ולחשוב על הפגישה שהיתה.
לפעמים גם כותבת. פעם היא הכעיסה אותי אז כתבתי על דף:
"מיכל הזונה! שונאת אותה, שונאת אותך!"
ככה, אני מרשה לעצמי להיות ילדותית לפעמים.
מתחילה ללכת לכיוון האוטובוס ואז אני מתנתקת מהכל ולא זוכרת
איפה אני או מה היה בפגישה,
ואני מגיעה הביתה ומתנהגת כאילו כלום לא קרה, עד שמגיע הלילה,
שהכל מציף ואני מתקשרת אליה בתוך מצוקה. אחרי השיחה אני כועסת
על עצמי שנתתי לעצמי להיות נזקקת, כי אני יודעת שהיא שם בשבילי
והיה יותר קל אם היא לא היתה אבל אז לא היתה מסוגלת לעמוד
בזה.
וככה זה פעם אחר פעם..החיים סובבים סביב הטיפול,.סביב מיכל.