בס"ד

מאז שכולם הלכו ועזבו אותו, הרצון לכל הדברים האלה עזב גם כן.
כבר לא אכפת לו משום דבר...הוא לא חושב על העתיד, הוא אפילו לא
זוכר מה זה הווה.
הוא ממשיך להזכר רק בכל אלה שעזבו אותו..על היום הזה שפתאום
הכל אבד
כאילו לא היה קיים מעולם.
והוא היה בטוח בכל פעם מחדש שזהו זה, זה מה שחיפש, זה מה שהוא
אוהב
וזה מה שאוהב אותו...אבל לא!! כל פעם מחדש! עוד פעם ועוד פעם
בלי שום חמלה!!  קרעו אותו לחתיכות קטנות! חנקו אותו כולם...כל
מי שהכיר אותו אי פעם...דחף אותו לצד  בשלב מסויים וקרא לחבר'ה
שיבואו לראות איזה מגניב..

עד עכשיו הוא עוד ניסה להבין למה..., למה לעזאזל אף אחד לא
סובל אותו?!
מה הוא עשה כבר?!
אבל כל הנסיונות נכשלו אחד אחרי השני...
ועכשיו הוא הבין את האמת, אף אחד לא אוהב אותו בגלל שזה הוא.
כן, אחד מהאנשים בעולם שתפקידם הוא להיות מושפלים נעלבים
ועזובים..
לא משנה התכונות שלו לא משנה המראה העיקר שזה הוא...
הוא מתהפך במיטה ואומר תודה על המעט שנתנו לו...
חושב לעצמו לא נורא זה הגורל...
הוא מתרומם ניגש למטבח אומר שלום לכל ידידיו, המחבתות הצלחות
והסירים..
הולך לשירותים שוטף את הפנים פעם אחרונה
וחוזר לחדר הוא פותח את החלון...
הוא רואה שהרחוב שקט...
שהשמש עדיין לא זרחה ממש..הוא מחייך..
מחייך ועף.