התעוררתי היום בבוקר, אחרי שהרגשתי טיפה מטפטפת לי על המצח.
בהתחלה חשבתי שזאת טיפת מים, ואז פקחתי את עיניי וראיתי שזוחלת
לי תולעת על הראש, אחרי שצרחתי והעפתי אותה ממני, הסתכלתי
לתקרה, ולתדהמתי כל התקרה היתה מלאה בתולעים כאלו! כמו
שבלולים, המון! על המנורה, על השעון, על הכוכבים שזוהרים
בחושך... אין לי מושג מאיפה התולעים האלו הגיעו, נראה לי שהם
הגיעו מהשכנים, השכנים שלנו קצת מוזרים בזמן האחרון וגם לא
שומעים אותם הרבה. נראה כאילו הם מסתגרים בבית.

ניסיתי לברוח מהחדר כמה שיותר מהר, אבל ברגע ששמתי את הרגליים
שלי על הרצפה, הרגשתי בנוזל טובעני סמיך. בוץ! הכל היה בוץ!
ולא סתם בוץ, לא בוץ שיורד מהנעליים, אלא המון בוץ, בוץ
טובעני, והרבה! הוא הגיע לי כמעט עד הברכיים. ניסיתי להרים את
הרגליים ולצאת מהחדר, אבל הן היו תקועות בבוץ! ובינתיים תולעים
נופלות מהתקרה, ואני מנסה להעיף אותן ממני...

בכל מקרה, הרגשתי שאני חייבת לצאת מהחדר הסיוטי הזה, עיניי
התחילו לסקור את החדר, ואז מצאתי מעדר שהיה מונח על השולחן
שלי, היה עליו קצת חול בוצי, ונראה כאילו הרגע קברו איתו
מישהו. אין לי מושג איך המעדר הגיע לשולחן אבל זה לא היה משנה
כל כך. פשוט לקחתי את המעדר ונעזרתי בו כדי לצאת מהחדר ולהיאבק
בבוץ הטובעני, ובאותו זמן המשכתי להיאבק בתולעים שנופלות עלי
מהתקרה.

ברגע שיצאתי מהחדר, נדהמתי לראות שהרצפה מכוסה בביצים, המון
ביצים! כמות לא הגיונית פשוט הציפה את המסדרון בביצים, ענקיות,
כמו ביצים של בת יענה, ולא ידעתי אם לדרוך עליהן או לא, כי
פחדתי שאני אשבור אותן והקליפות העבות יחתכו לי את הרגליים,
אבל כל דבר היה עדיף מאשר להישאר בחדר הגועלי הזה.

התחלתי ללכת על הביצים בעדינות ובאיטיות, לאט לאט התקדמתי
במסדרון וחיפשתי את הורים שלי, רציתי לשאול אותם מה קורה כאן
לעזאזל. המשכתי להתקדם באיטיות, ועל הביצים היה מין רפש נוזלי
ודביק, ומבלי לשים לב החלקתי אחורנית ונפלתי על הגב. הביצים
שנפלתי עליהן נשברו, והקליפות - כמו שחששתי - פצעו את גבי
והתחלתי לדמם.

הנוזל הצהוב שהיה בתוך הביצים התערבב עם הדם שנזל מגבי, ויצר
תערובת ממש מצחינה.
קמתי באיטיות, והרגשתי את הכאב העוקצני שבגב, התקדמתי לסלון
והבית היה ריק.
אף אחד לא היה בבית. פתאום ראיתי משהו מתקרב לחלון במהירות,
משהו ענקי! בת יענה! פשוט ענקית! מי אמר שהן לא יכולות לעוף?!
היא התפרצה פנימה ושברה את הזכוכיות של החלון שבסלון, רעש
ניפוץ אדיר, ובום! היא כבר בתוך הבית. היתה לה תולעת שאחזה
אותה עם המקור הענק שלה, ולא יודעת למה, היא כנראה חשבה שאני
אחת מהגוזלים שלה. טוב, כנראה בגלל איך שהייתי נראית.
היא ניסתה להאכיל אותי עם התולעת, אבל לא נכנעתי לה כל כך מהר,
חזרתי בריצה לחדר, כן - ההוא עם התולעים, אבל לא היה אכפת לי,
חיפשתי במהירות מתחת למיטה, הכל היה מלא בוץ, אבל מצאתי את זה,
ה-M16 שלי!
לקחתי את הנשק, חזרתי לבת היענה, העברתי למצב אוטומט, ושניה
לפני שהתחלתי לרסס לה את הצורה היא אומרת לי במין פרצוף עצוב
שכזה:
"פליז דונט קיל מי..."
אנגלית... הכלבה, יותר נכון - בת היענה המעופפת הזאת, מדברת
אנגלית... אז אמרתי לה: "דונט קיל יו?! יו מאד@# ביטצ'! דונט
קיל יו?! לוק וואט יו דיד טו מיי האווס, יו... $8%#!!!".
והחוצפנית הזאת עונה לי, בשיא חוצפתה: "יור האווס?! איף יו
דידנט נוטיס איט, דיס איז מיי האווס! מיי פוד, אנד מיי
אגס!!".
ואחרי שהיא אמרה לי את זה פשוט ריססתי לה את הצורה... מי היא
שתדבר אלי ככה?!
אחרי שריססתי לה את הצורה, עפו ממנה המון נוצות, ואז הבנתי
שזאת היתה רק תחפושת.
מתחת לתחפושת הענקית הזאת, ראיתי את כל המשפחה שלי עם קסדות
ושחפ"צים עליהם...
"אמא? אבא? טל... סבתא?! גם את?!"
- "הכנו עת עצמנו מראש כי ידענו שתנקטי בפעולה שכזאת..."
"מה?! מה אתם עושים?!"
ואז הם אמרו לי כולם ביחד, בקול קצת עלוב: "הפתעה..."
- "הפתעה? איזו הפתעה?! זה בכלל לא יום ההולדת שלי..."
והם פשוט ענו לי בפשטות: "אבל תודי שהיית מופתעת..."

אחרי כל זה ניקיתי את עצמי, הכנתי משהו לשתות, התיישבתי מול
המחשב והתחלתי לכתוב את זה.
כשסיפרתי את הסיפור לידיד שלי הוא אמר לי "את לא נורמלית!!!
אבל רק תדעי ששכפ"צ לא מונע כדורים... ועוד באוטומט... הוא רק
מונע רסיסים... היית צריכה לכתוב 'שכפ"צ קרמי'! אבל ממרחק כמו
שתיארת, לא בטוח שגם זה היה מונע...".

ואז אמרתי לו: "אבל גם בת יענה לא יכולה לעוף... וגם לא
לדבר...".