כבר בימיי הראשונים לחיי מתנגנת לה המקהלה הקדושה,
רכים ועדינים, לבושים לבן, מתפללים לאלוהים שישמור עליי
ושאהיה בן אדם טוב לב והגון ,מזכיר לי את הכנסייה...
ואז הצבעוניות בלונה פארק, כחול, צהוב, אדום, לבן
כל צבעי הקשת בכל הגוונים,
בדיוק כמו בקשת שראיתי לראשונה בגיל שבע
משם אני עוברת לתופים ולגיטרות החשמליות,
סאונד חזק חזק עד שכולם יכנעו לה, ירעדו ממנה,
המוזיקה המורדת,לבושה בשחור כמו מנסון
פתאום בלי התראת החזאים, משתלבים להם הגלים,
מרגיעים את הרוחות, סוחפים את הצלילים למקום עמוק יותר
סוחפים אותי לעבר, לעבר הרחוק עוד לפני שהיו רוח אדמה ואש
סוחפים אותי למערבולת שאין לה מוצא,
שאין לה סוף, שהיא לא נגמרת,
כמו להיטים מכל הזמנים שתמיד נשמע אותם,
אני כבר לא רואה כלום, אני טובעת בהם
הסימפוניות האלה ורוס הזו טישטשו אותי לגמרי
מחפשת את השריקות השקטות של גורג מייקל ושל סקפשיין,
מוצאת ונושמת לרווחה
חוזרת לעצמי ומזמזמת שיר של פוליקר, כואב אבל פחות,
מסתפקת במוצא ארצישראלי עם מפוחית וגיטרה
על מה שנפצע בי נפצע מבפנים, כמעט ואינני חושבת,
לומדת לחיות עם זה ככה, "פחות אבל עוד כואב"
כמו ילדה מזדקנת, ברימקס של עופר,
אמשיך להתרגש מהצלילים המתערבבים
בסרטים, בטלויזיה, בטבע ובנשמתי