"אני אהיה כמו אח שלי. הוא חייל ויש לו רובה. והוא נורא חזק
והוא גם מגן על כולנו כי הוא בצבא"
הוא בן שש, מספר לגננת מה יהיה שיגדל. רץ לשחק בחיילים. רוצה
להיות אביב.

הלוויה. כולם לובשים שחור, הרב לובש חולצה לבנה, הוא מדבר
בקולי קולות, ממש צורח את התפילה שלו.
מצבה אפורה בהירה, עם כיתוב
"אביב נורבר
בן ואח אהוב
1967-1986"
ילד קטן ליד המצבה. מסתכל על אבא שלו. "אבא, אביב לא חוזר?"
"ארץ אוכלת יושביה" האמא ממלמלת, ומוחה את האף במטפחת אפורה.
היא חתמה על ההסכם ההוא, אבל הוא הבטיח שיהיה בסדר.

"אתה לא חייב אתה יודע" היא פינתה את הכלים מהשולחן בשקט, אבל
בכעס עצור. ניסתה לשכנע אותו, עד הרגע האחרון ניסתה.
"אני כן" הוא היה שקט גם כן, קצת פחד אבל ידע שהוא יעשה זאת.
"לא. אתה לא הם לא זימנו אותך. אתה לא" נדבקת למילים, מנסה
להאחז בהן. הרי הוא לא חייב. הוא לא. באמת שלא. הם לא אמרו לו.

"אני חייב את זה לאביב" הוא השפיל מבט. השולחן של המטבח לא
נראה טוב. צריכים להחליף אותו.
כשיחזור הוא יתקן אותו, אולי יצבע, אולי יקנה אחד אחר.
היא שתקה.  להתנדב לצבא, עכשיו. איזה מן רעיון טיפשי. הרי הם
לא זימנו אותו.

פרופיל 97. יכל היה להיות קרבי. רצה. באמת שרצה. אמא לא
הסכימה.
"ככה אח שלך אמר. יהיה בסדר. לא" היא לא סמכה עליהם יותר. הצבא
המקולל הזה.
אמא נפטרה לפני שנה.

אני אחשוב עלייך כל יום. אני מבטיח. התיק הגדול היה תלוי לו על
כתף אחת, נישק אותה בשקט, מירח את השיער שלה, שואף עמוקות את
הריח של השמפו שלה. שיזכור את הריח הזה.
היא עמדה בכניסה, קצת קפואה. לא חיבקה אותו כמו תמיד, ולא אמרה
שתתגעגע. גם לא הוסיפה את המשפט הזה, שרצה כל כך להוסיף. היא
שתקה.
"תשמור על עצמך." היא אמרה בקול חלש וקצת צרוד. השתעלה קצת,
והוסיפה "אני אוהבת אותך"
משכה קצת באף. היא לא תבכה. לא עד שהוא ילך. אין טעם לעשות את
זה קשה יותר. הוא לא יוותר על זה. היא כבר יודעת.

הרכב הצבאי צפצף מלמטה, הוא כבר יורד. היא מסתכלת מהחלון ורואה
אותו יוצא מהבניין. הוא נופף אליה בשמחה, עם מבט קצת מודאג.
היא עצמה עיניים.

התיישבה בכורסא. חם לה כל כך. אולי בעצם קר. היא לא ממש יודעת.
יש לה קצת רעידות.
הבטן כבר גדלה, רואים אותה ממש. זה קשה כל כך. היא נראית
נורא.
מתי אכלה לאחרונה? רק אלוהים יודע. קמה למטבח, אולי תכין לה
כוס תה.
שולפת שתי כוסות, אחת תה ירוק, עם שניים סוכר. כמו שהוא אוהב.
רק מים חמים בשבילה.
מסתכלת קצת על כוס התה הירוק שעל שולחן המטבח.
"את מטומטמת את יודעת. הוא לא ישתה את זה". היא חושבת בקול.
היא יודעת. "מטומטמת! זה מה שאת!" כוס התה עפה לרצפה ברעש.
היא נשמה עמוק, עצמה עיניים והסדירה את הנשימה.
הבית כל כך שקט לאחרונה. היא לא מסוגלת לסבול את השקט הזה.

"תוציאו את זה ממני!" היא נושמת. נושפת. נושמת. נושפת.
ככה לימדו אותה בקורס הזה שאמא לקחה אותה אליו.
חבל שלא הקשיבה יותר.
"אימאאאא" היא צורחת. היא נושמת. נושפת. נושמת. נושפת.
האחות שעומדת לידה בוודאי תשאיר את היד שלה בקרח בשבוע הקרוב.

סימני הציפורניים האלה לא ירדו בקלות.
הצווחה הבאה לא הייתה שלה. היא כבר השתתקה.

תמונה ממוסגרת שלו עומדת על השולחן בסלון, הנר שלה תמיד דולק.

ילדה עומדת על במת בית הספר. היא כל כך דומה לו.
אותם עיניים בדיוק, וכשהיא מחייכת היא נראית ממש כמוהו. שתי
גומות חן, ממש מקסימות.
מחזיקה את המיקרופון, בעיניים מושפלות למטה היא מסתכלת על במת
העץ המאולתרת.
נושמת שנייה עד שיגיע תודה, נשימה קצרה אחת.
"כשתגדל ויהיה לך ילד
שיבוא ישאל
מה אהיה כשאגדל?
אז תגיד לו עזוב, אל תשאל"