המונולוג הבא, הוא מונולוג מיוחד. בדומה לשאר המונולוגים שלי
הוא בא מהלב. בניגוד לשאר המונולוגים שלי הוא לא בא מהמוח, הוא
בא מהמחשבה הפנימית. מה זאת אומרת? זאת אומרת שהמונולוגים
שכתבתי עד עכשיו נכתבו מהלב, תמיד, אבל תמיד כתבתי בשפה גבוהה
יחסית. לפחות הכי "גבוה" שאני יכולה להגיע. המונולוגים נבעו
ממחשבות, שפיתחתי ליצירה. המונולוג הזה, נובע ממחשבות עמוקות.
אני, ביום יום לא באמת משתמשת בשפה כזו גבוהה, ובכלל, כשחשבתי
על כל זה לא ניסיתי אפילו לשלב מילים בשפה גבוהה. אני באמת
חושבת שזה מונולוג מיוחד מאוד, שלא בא להרשים אף אחד, אלא שבא
לשקף את המחשבות שלי כפי שהם, ולהציג אותם מתוכי, מהילי
האמיתית.


אני לא אחת שכל הזמן חושבת על איך להתאבד.
אני לא אחת שכבר "עברה" את שלב ההתאבדות.
אני באמצע. כמובן שגם אם אחשוב על התאבדות, אני לא באמת אעשה
זאת כיוון שאני מפחדת, מזלי.
אך עם אותן מחשבות, טובות ורעות, אני לעולם לא אכחיש שלפעמים,
אני חושבת שלחיים אין משמעות. לפעמים כשאני חושבת על זה אני
אפילו במצב רוח טוב, אך זו פשוט מחשבה שלא תרפה ממני לעולם.
לפעמים, קשה להבין למה אני חיה, אם במילא אני אמות. למה אני
משקיעה כסף על לימוד גיטרה, למה אני מתחנכת. זה לא שאחייה
לנצח, תוך 70 או 80 שנה אני אמות, וזה במקרה הטוב.
בעצם... כמעט כל דבר שאנו עושים הוא מאבק. על מה מאבק?! מאבק
על החיים. אנו נלחמים במוות, זה בא לידי ביטוי במחלות, כשאנו
הולכים לרופא ומהר יוצאים מן המחלה, באוכל, אנו אוכלים כדי
להתקיים. בעבודה, אנו עובדים כדיי שיהיה כסף לאכול, כדי
שנתקיים. אנו מבזבזים אנרגיות, המוות יבוא. ברור שזו מחשבה
מפחידה, בשבילי מוות זו טרגדיה, אני מתחילה לבכות כשאני שומעת
על מקרה מוות. זה לא קל, אך זו המציאות. אני לא ארים ידיים, זה
נחמד לחיות, ולהיאבק על קיומי, למרות שהמאבק הוא חסר תוצאות.
זו חוויה טובה, אך עם זאת, זו חוויה שממילא לא תזכור. זוהי לא
"תאוריה" על כך שהחיים הם גרועים, זוהי אפילו לא תאוריה, למרות
שכך זה נשמע: תאוריה על החיים, על המאבק לחיים שחסר תוצאות.
אבל זו רק מחשבה, לא קטנה האמנם, אך מחשבה, שלא תפריע לי בסדר
היום. אך אף אפחד לא יכול לחלוק על דעתי, זו עובדה, אנו נלחמים
על אוויר,על חלב שנשפך, על אפס.