עברו מאז ארבעה וחצי חודשים בערך. השעה רבע לעשר בלילה, איזור
הזמן אותו בדר"כ אני מנסה נואשות להרוג. מסתובבת בדיוטי פרי,
מחפשת לך מתנת יומולדת. נכון שיש עוד זמן, אבל - מתי בעצם עוד
יצא לי לתת לך אותה אישית? השדה מלא אנשים, הטיסות לניו-יורק
מלאות כבר שבועיים. לא האמנתי שאני אשיג כרטיס בהתראה כזאת.

ארזתי את המזוודה במשך חמישה ימים. נהנתי לארוז לאט, להסתכל כל
לילה על המזוודה ולדעת שעוד מעט, ממש בקרוב. הסוכנת התקשרה
כשהייתי במקלחת, להודיע לי שיש מקום על הטיסה. בכיוון החזור
עדיין לא ברור מתי יש מקום, היא אמרה. אמרתי לה שזה לא משנה.
קיוויתי שלעולם לא.

שלושה ימים אחרי שמלאו לי שש עשרה, עליתי על המטוס לניו-יורק.
רעדתי. הכרחתי את עצמי לא לחשוב יותר מדי, פשוט להניח לעצמי
להתמוגג מהאושר הגדול שהציף אותי. כל כך הרבה פעמים הרצתי את
הסרט את הזה בראש, והנה, עכשיו זה קורה. שתיים עשרה שעות
אחרונות של ציפייה.

אני חושבת שמעולם לא ידעת כמה התגעגעתי. כמה בכיתי. איך ספרתי
את הדקות לפעם הבאה שקבענו לדבר. איך לא אכלתי ולא ישנתי ימים.
איך כל הגוף שלי כאב כשהלכת. איך רציתי למות באותו רגע, במקום.
כי אם ידעת, איך נתת לזה להיגמר ככה? איך נתת לי לרדוף אחרייך
עם טלפונים, מכתבים, מיילים? איך נתת לי לעלות על הטיסה הזאת?

עשרת הימים הקרים ביותר שניו-יורק ידעה אי פעם, איך זה שכל-כך
חם לי? איבדתי תחושת זמן, שכחתי את השם שלי, אני ברקיע השביעי.
אנחנו יחד. האם זה רק חלום? בודקת טוב-טוב את החותמת בדרכון.
מסתכלת עלייך מקרוב. הייתי מתה ארבעה וחצי חודשים, אמרתי לך.
איך אוכל להיפרד ממך שוב?

ליווית אותי לטיסה בחזרה, עמדנו ליד האוטו שלך. השמיים התקדרו
ובאמת שניסיתי לעצור את הדמעות. לא יכולתי לדבר, האם יש משהו
שעוד לא אמרתי לך? קדימה, משהו בתוכי בוער, הזדמנות אחרונה.
מחנק. אמרת שנתראה שוב בקיץ, ושזה ממש עוד מעט. התחבקנו, חיבוק
כל-כך קצר. האם כבר אז הבנתי שזה נגמר?

כמעט שש שנים עברו מאז, ועדיין אין יום שאני לא חושבת עלייך.