חמקתי מהאושר
אל מבוכים ופתלתלות של ידיים רועדות
יצאתי לאט ובשקט
מלווה בשקר המשחרר אותי לקור
לא משכנע, לא מסתיר,
אבל נוח להאמין
כולנו יודעים אמת, כולנו יודעים לשחק
ומתי, ומאומנים משנים.

הלכתי מהטוב והיפה והמסודר
אל המקום בו גם עולמי קיים
שם לא יגדל קוצים של מחנק
המונעים, ולו לשעה
להתקיים בתוך מסגרת התמונה
החתוכה, המהוקצעת, הנכונה
ומעוררת קבס ובחילה
מכל חיתוך בי לצורך התאמה.

וברחתי באשליה שאני אמת וקיים
אבל גם הוארתי באור התגלית הידועה
שלא להיות שם, לפעמים,
זה לא לגעת בפערים הנפערים
ביני ובין הלעמוד על הצוק
ולראות פני
לא רק רשמי
לא די במה שמספרות עיניי,
עלי.

רציתי כל כך את המנוסה
מהחדר והאור,
אל רחובות אפלים וקודרים
מהקישוט והזוהר,
אל ערום מדיבורים וסרטים
להיות המציאות האורבנית
שאליה אין מציל
הלילה בעירי הקטנה
המסיבה שאין איש לתוכה מביט.
רק שם באות המחשבות
משייטות בסירות קטנות של דאגות
ואיפה שהם,
לא ממלאים חלל ורווחים
לתת לתהיות
להשתחרר בצלילים החורקים לאויר.

איך כל האנשים האלה
חיים בשלווה קיומית ויומיומית
עם הידיעה
שממש כאן ועכשיו מישהו יודע אותם ימים
והם,
כמו מאריזות מתנה מוציאים
חליפות של פסים,
ישנים,
ללא חלומות מעולמות אחרים.