עשינו אהבה.
היא ואני על הספה בסלון שלה החדש,
אחרי שנים של שתיקה ובקושי מבטים סוף סוף שכבנו.
היא סוף סוף עזבה את המטומטם שלה, וסוף סוף נזכרה להסתכל עלי
ולראות כמה אני שקוף מבעד לעטיפה.
היא סוף סוף ראתה כמה כמיהה בלב יש לי אליה,
כמה תשוקה.
שנים, שנים עברו וכל הזמן הזה אני ידעתי, ואולי גם היא,
שאנחנו חייבים לממש את זה.
אז עכשיו מימשנו.
ועשינו את זה.
אני מעליה בספה, הספה שבסלון החדש שלה.
וזה היה כל כך איטי וכל כך רגוע,
כל כך עדין,
כל כך שקט, שלרגע חשבתי שלא אגמור לעולם.
רק שכבנו, ואני רק הבטתי בה, מנשק עם עפעפי את העפעפיים שלה.
הייתי בתוכה וכמעט ולא זזתי,
רק הרגשתי עד כמה היא חלקה,
עד כמה היא לופתת את רגליה סביבי, כל כך ברכות.
רגל אחת עולה ויורדת במעלה הירך שלי,
הרגל השנייה סתם תקועה לה על ישבני,
ואני עולה ויורד בנשימות איטיות אל תוך תוכה.
והיא רק מביטה בי, ועינייה כאילו חולמות, לא נעצמות,
ומבטה כה חתום, לא מעיד על כלום.
לא על עונג, ולא על סבל, לא על תשוקה ולא על הנאה.
והיא הייתה כל כך רגועה ככה, כאילו שעכשיו, כשאני בתוכה, היא
כבר יכולה להיות שלווה,
להיות שקטה, להיות מושלמת.
הידיים שלה אחזו לי בלחיים, והרגל שלה המשיכה לטפס לי על הירך,
ולרדת חזרה למטה,
כל כך לאט, כל כך שקט, כל כך רגוע. דומם.
הייתי חייב לגמור.
זו היא, זוכר? זו היא שכל כך חשקת בגופה.
כן, כן זו היא, אני ממלמל לעצמי בלב.
זו היא, אני לוחש, והיא לא שומעת.
ומגביר את הקצב.
עצמתי את עיניי, ודמיינתי את כל הפעמים שמבטנו נפגשנו ואני רק
כמהתי אליה.
בכל פעם שפקחתי את עיניי, חזרתי אליה ואל השקט,
ובכל פעם שעצמתי, חזרתי להיות בעל התשוקה המטורפת אליה.
זה לא יכול להיות שאני לא מצליח לגמור ככה.
עצמתי את עיניי פעם נוספת, ודמיינתי איך אני קורע לה את
הבגדים, ואנחנו עושים את הסקס המטורף ההוא, שחלמתי עליו לילה
אחרי לילה, אחרי לילה.
שעות על גבי שעות,
ואיך היא זועקת מרוב תשוקה,
מרוב גירוי,
מרוב הנאה.
מרוב כאב.

רק אז גמרתי.
כל פניי הזיעו.
חזרתי להביט בה שוב סוף סוף.
היא שכבה שם, מתחת לגופי, אבל במקום כל כך אחר.
כל פניה היו מכוסות דמעות.
היא בכתה.
למה את בוכה?
שאלתי, איך היא שתקה.
למה את בוכה?
ניגבתי בשפתיי את דמעותיה.
היא רק הגבירה את בכייה, והדמעות החלו זולגות ממנה בלי
מעצורים.
אבל למה?
עשיתי משהו לא בסדר?
היא הנידה את ראשה לשלילה,
לא יכלה לדבר.
רק בכתה לי שמה בלי הפסקה ,
מותירה אותי על הכרית שליד, עם אין ספור סימני שאלה מרחפים מעל
גופי העירום והמזיע.

שנה אחרי זה נפגשנו במקרה בעיר, וביקשתי שתשב איתי לקפה.
היא לא הסכימה,
ורציתי לשאול,
למה בכית, תגידי, אז באותו הלילה?
ולא שאלתי.
אולי כי פחדתי מה תגיד.
אולי,
כי פחדתי,
שהיא בעצם, בסתר ליבה, הרחק הרחק ממני,
עדיין בוכה כשמישהו אחר גומר בתוכה...
מישהו,
שכבר לא שלה.