הספינה הכי גדולה, בים הכי גדול, נלחמה בגלים האימתניים של
הסערה הכי גדולה, ועמדה להפסיד את המלחמה.
מטה מטה החלה הספינה לשקוע ולפתע, בדיוק ברגע זה, שככה הסערה,
פסקו הגלים והרוחות העזות הפסיקו להלום בספינה הטובעת.
שלושה מלחים צעירים אשר נאחזו בפיסת סיפון שנקרעה מהספינה
הטובעת, הצליחו בכוחותיהם האחרונים להחזיק מעמד מעל פני המים,
עד אשר שככה הסערה.
שלושת המלחים, עייפים רעבים ומפוחדים, ישבו להם על פיסת עץ
זעירה בלב האוקיינוס הגדול, מקווים שמשהו יקרה, מצפים לאיזה
נס.
ובעצם, מחכים למותם.
הרעב, הכרישים, ופיסת העץ השברירית בה נאחזו, לא בישרו טובות
באשר לסיכוייהם להשלים את מעגל חייהם באופן בו התכוון לכך
בוראם. ואולי בעצם זו הייתה כוונתו.
הדקות נקפו, השעות חלפו, ומצבם של שלושת המלחים לא השתנה -ים
גדול מסביב, פיסת עץ קטנה באמצע, שמיים כחולים מעל, ומוות
שממתין מעבר לפינה.
מה כבר יכולים שלושה מלחים צעירים לעשות בעודם ניצבים אל מול
איתני הטבע במלוא כוחם?
כלום. רק לצוף.
והם צפו.
שלושה ימים ושלושה לילות צפו להם שלושה מלחים קטנים בליבו של
ים גדול ואז - לפתע -
לא קרה כלום.
זו הייתה הפתעה אדירה.
בכל בסיפורים ובכל הסרטים תמיד מופיעה ספינה גדולה בשלב הזה,
או לפחות איזה אי בודד, וכאן - יוק. לא אי, לא ספינה ולא
בטיח.
המלחים היו בשוק.
מול הפתעה שכזו לא נותר להם לעשות דבר מלבד למות בלב ים.
וכך עשו. |