חפוז 2000  


- "חפוז" , הוא אמר, רבע שעה אחרי, כשהיה בפאתי העיר. "חפוז
הכי טוב  שהיה לי,"
חפוז ראשון, קצר ותמציתי, עם הרגשת בטחון של דלת סגורה ובריח
שהיה באחת  לארוך למרגש ונמשך עד לאלף הבא.
הרבה לפני שהתחיל, עוד ועוד אחרי שנגמר.
היא היתה רגועה. היא הופכת חסרת אחריות כרואה אותו צועד
לקראתה. מרגישה את עיניו מביטות בה. מדמיינת את נשיקותיו. חשה
את ברכיה פקות. את שפתיה שרוצות רק לנשק ולשונה שמחפשת מה עוד
ללקק.
היא נועלת את הדלת, מרגישה מוגנת, שוכחת הכל מסביב ורוצה רק
אותו, כמו שדמיינה. במיטה, ערום מכל בגדיו, רוצה ללמוד את גופו
מכף רגל עד ראש. להכיר כל פרט לחרוט ולזכור.
אבל הוא, היה ונשאר וכנראה לעולם, השומר, הנבון, קול ההגיון,
צופה אפשרויות. מוכן לנסוע חצי ארץ, לחפש במפה, לטעות בדרך,
רק לתת נשיקה ולחזור כל הדרך חזרה.
"אני המפקד" הוא אומר. מפשיט ומושיב ומחליט מהיכן מתחילים
ולאיזה היכן מגיעים.
הוא המפקד והיא מתמסרת, טובעת, נמהלת, שואלת עד לאן אלוהי
האהבה יכול להגיע?  כמה גבוה אפשר להמריא?
גבוה זה הלאה. אליו, בנגיעה, במבט, במילים, כמו שלימד אותה.  
הוא המפקד,  אומר לך שדי והיא כמעט מאמינה. הוא יכול לשקר, אבל
גופו עוד לא למד זאת.
"אני המפקדת" לרגלי הכורסה, מבקשת בעיניים בידים בכל גופה:"חבל
לבזבז." מנשקת, מלקקת, טועמת .חזק, עמוק, הרבה, עד הסוף.
אחר כך הכל נגמר.
ראי מול הכיור אומר לה בקולו: "את נראית טוב,"
כל הטוב שהיה לה מוקרן במראה שמחייכת ואומרת: "כי היה לי
טוב".
הוא הלך והיא נשארת. הר של שלווה צומח בתוכה, כבר מתגעגעת, כבר
רוצה אותו עוד. מחייכת.
יודעת שזה באמת החפוז הכי ארוך שנמשך אלף שנה ביום המעבר לשנות
האלפיים.

31/12/1999