פתחתי את דלת העץ הגדולה ונכנסתי לאכסדרה. את המפתח השחלתי
במהירות במנעול על מנת שיקל עליי לנעול את הדלת כשאצטרך. הייתה
זו שעת אחר הצהרים, רוב הסטודנטים וחברי סגל המורים כבר מזמן
נעלמו והמכללה הייתה שקטה וריקה למדי. הדלקתי את ארבעת הפנסים
התלויים על עמודי מתכת וכיוונתי לעבר קוביית העץ ששכנה במרכז
החדר, ביניהן. על הקוביה פרשתי בד שחור שקפליו נשפכים אל
הרצפה. אל מול הקוביה, במרחק מה, פתחתי את מעמד העץ, העמדתי
עליו את לוח הדיקט והצמדתי את הנייר עליו אני עתידה לטוות את
הציור בקליפס. גררתי לידי שני כסאות- אחד למקרה שרגליי יתעייפו
וארצה לשבת כשאצייר והשני על מנת לשים את כל הציוד שלי.
התמקמתי בנינוחות על הכסא והמתנתי לבואו.
מקץ רבע שעה מורטת עצבים, הוא פתח את הדלת בעדינות וסגר אחריו.
כשהבחין במפתח הנעוץ בחור המנעול, נעל את החדר בקפידה. כמובן
שלא רצינו שיפריעו לנו. על כתפו נח תיק שחור גדול. תיארתי
לעצמי שציוד הצילום שלו נמצא שם. הוא הניח את התיק ליד הקיר
וניגש אליי.

"היי, מה שלומך?"
"הכל טוב, ואתה?", שאלתי.
"מצוין. אז מי מתחיל קודם?", שאל תוך כדי סקירת העמדה שלי
שהייתה מוכנה זה מכבר.
"אני מעדיפה שאני אתחיל"
"בסדר", אמר ושתק.
חייכתי אליו בנעימות, כנראה שעדיין לא חש בנוח.

את נועם הכרתי במפגש הפסגה בין מגמת עיצוב גראפי למגמת צילום
של שנה ב'. המרצים שלנו ארגנו את הפגישה על מנת שבפרויקטים
השונים שלנו, כל אחד יוכל לתרום מהידע והניסיון שלו לשני
בהפריה הדדית ומבלי שיהיו "השראות שלא במקומן", כהגדרת המרצה
שלי, שהתכוונה כמובן להעתקות. אני הייתי אמורה לבחור נושא
לפרויקט הסיום. נותרו לי ארבעה חודשים להגשה. זה אומנם נשמע
הרבה, אך ידעתי כי מדובר בתהליך ארוך ומייגע של בחירת נושא,
אובייקט ואז לסקור את הדרכים השונות להביע את הנושא בדרך הטובה
ביותר. גם נועם היה צריך לבחור נושא לסדרת צילומי סטילס
לפרויקט הסיום. גולת הכותרת של הפרויקטים היא כמובן תערוכה
הפתוחה לקהל הרחב.
התחלתי לסקור את כל הסטודנטים לצילום כדי לבחור את הבחור (לא
התחשק לי לעבוד עם אישה) שאולי יעבוד איתי במשותף. לא היו יותר
מידי גברים. לצערי הרב, ונשים נוספות, במגמות האומנות ישנו פער
גדול למדי לטובת הנשים. נכון יותר, לטובת הגברים- על כל סטודנט
נלחמות שתיים-שלוש סטודנטיות...

לבסוף עיניי נפלו עליו. הוא נראה קצת חנון כזה, בחור שקט. אבל
הייתה בו עוצמה מסוימת, אני קוראת לה עוצמה שקטה. יכולתי
לדמיין את קרני אור הפנס נופלות בזוויות מסוימת על פניו וגופו
ואת הצורה בה אצבעותיי היו מושכות את הפחם על פי קווי המתאר
שלו.
ניגשתי אליו מיד והצגתי את עצמי. לאחר שיחה קצרה, החלטנו לשבת
יחד ולראות אם יש על מה לדבר. שוחחנו והחלטנו ללכת על זה.
אמרתי לו שבינתיים אני זקוקה להתאמנות על מודל גברי בעירום
והוא אמר שהוא לא כל כך מאושר ואפילו מובך יתר על המידה להיות
עירום מול אישה שאינו מכיר, אבל בשם האומנות, הוא יסכים לכך.
כמובן בתנאי שגם אני אשמש לו מודליסטית לצילום בשחור לבן. אני
קצת התלבטתי, בכל זאת ישנו הבדל מהותי בין צילומים לציורים-
טובים ככל שיהיו. הוא הבטיח שהתמונות לא יצאו משטח המכללה ובכל
מקרה ישתדל שלא יראו היטב את תווי פניי.

"אז אנחנו מתחילים או שאתה רוצה לשבת פה כמו נר חנוכה?",
ניסיתי לדרבן אותו לאחר השתהות ארוכה מידי מצדו.
הוא חייך חיוך מאולץ. נועם הפשיל את החולצה הבהירה, פתח את
החגורה והשיל את הג'ינס עד שנתקע בנעליו. בקפיצות על רגל אחת
השיל גם את נעלי הספורט והגרביים והסיר כליל את המכנסיים.
השתהות נוספת של מספר שניות על גומי התחתונים וגם הם נעלמו כלא
היו. התיישבתי לי שם על הכסא וניסיתי שלא לנעוץ בו מבט. זה היה
קשה. הוא רעד קצת מהקור ושיניו נקשו.
הוא התקדם לקוביה העטופה בבד שחור. "באיזו פוזה את רוצה
אותי?", שאל.
"פשוט תשב עליה ותנסה למצוא משהו שגם יהיה לך נוח. אל תשכח שזה
ייקח כשעה ללא תזוזה", הזכרתי לו.
הוא ישב על הקוביה, שכב, פישק רגליים, שילב אותן, נשען על
הברכיים וניסה אינספור תנוחות.
"פשוט שכב על הגב, באלכסון", אמרתי לו והתקרבתי אליו.
אחת הפינות הייתה נעוצה בגבו והשניה בין חלציו. ידיו היו
שמוטות לצדדים, רגליו פשוקות.
הבטתי בו והתקרבתי אליו. כיביתי שלושה פנסים וניסיתי להדליק כל
פעם אחד אחר עד שהייתי מרוצה מהיטל הצל על גופו. ליטפתי
בעדינות את שיערו. הוא מצמץ. פרעתי אותו באצבעותיי, שיניתי מעט
את זווית גופו עד שהייתי מרוצה. את ראשו הטיתי לאחור והוריתי
לו לפשק את שפתיו.

מושלם, כך חשבתי. הוא נראה קצת כמו מלאך גוסס. אהבתי את הבעת
הייסורים למחצה שעל פניו. עצמתי עיניים ופתחתי שוב. ניסיתי
להתרגל לאור ששרר בחדר. סקרתי אותו היטב והוא לא נע. ניסיתי
לבדוק באיזו זווית כדאי לי לרשום אותו ולבסוף מיקמתי את עצמי
כראוי. כל אותו הזמן שתקתי לחלוטין והנחתי לו לשקוע במחשבותיו.
ניסיתי שוב ושוב לרשום את קווי העזר על הדף, אולם הקווים שהתוו
את איברי גופו לא יצאו פרופורציונלים. ניגשתי לפינת החדר
והדלקתי את הטייפ. בתוכו הייתה קלטת של שירים משנות החמישים.
זה עשה לי מצב רוח טוב ואווירה נכונה ומעניינת. ניגשתי אליו
וניסיתי לאמוד את הפרופורציות שלו בעיניי ובאצבעותיי מרחוק. זה
לא ממש הלך. התקרבתי אליו והתחלתי לגעת בגוף הדק והכמעט שברירי
שלו, בעצמות בית החזה שבלט כלפי מעלה, עצמות האגן. מנסה לקלוט
בחישניי אצבעותיי את המידע ששידר לי גופו, על מנת שיקל עליי
להעבירו לדף. כאילו גופי הפך משדר ענק. הוא הביט בי בהלם קל,
אולם מבטי קרקע אותו למקומו. התחלתי לצייר, שקועה לחלוטין בתוך
הוויית היצירה, יולדת בצירים וחבלים את התינוק שלי, הציור שלי.
עברתי במהירות מעיפרון HB ל-6B, מתווה פעם במהירות ופעם
באיטיות כל פרט קטן וגדול בגופו שהיה כה רפוי על הקופסה.

"נרדם לי הגב...", אמר לי בחיוך.
"אני כבר מסיימת", ניסיתי להרגיעו והמשכתי במלאכתי.  
לבסוף הייתי בטוחה שסיימתי. הבטתי בו ובציור שוב ושוב עד
שהייתי בטוחה שזהו. קו פה, קו שם, מריחת כתמי הצל באזור
הכתפיים והצוואר וסיימתי.
התמתחתי כחתולה מפונקת. "אתה יכול לקום. סיימתי".
יכולתי לראות ממרחקים את חיוך ההקלה על פניו.
"כמה זמן זה היה?", שאל.
בדיוק אז הקלטת קפצה. "45 דקות".
"זהו? הייתי בטוח שיותר... זה נראה כמו נצח. אף פעם לא חשבתי
שזה קשה כל כך", הוסיף וגירד את פדחתו.
הוא הצטופף לידי ובחן את הציור. "יפה מאוד. רואים שיש לך
כשרון..."
"מי כמוך יודע איזה סיוט זה להתקבל לבית ספר הזה...", פלטתי.
הוא גיחך. "טוב, אני הולך לשירותים להשתחרר ואז נתחלף. כשאשוב,
אני רוצה שתהיה כבר ללא בגדים, על הקוביה. טוב?"

הרמתי גבה, אולם מאידך ידעתי שזה יהיה קל יותר מאשר להתפשט
לפניו. הוא התלבש וברגע שיצא, השתהיתי מעט וקיללתי את הרגע
שהסכמתי לעסקת החליפין הזאת. התפשטתי במהירות, כדי להיפטר
מהבושה כמה שיותר ונותרתי בתחתונים וחזייה. קיוויתי שבשביל
הפעם הראשונה זה לא יהיה נורא מבחינתו. ישבתי על הקוביה, מתוחה
ופכרתי אצבעותיי בעצבנות. הוא הגיע ונעל אחריו את הדלת. הייתי
בגבי אליו ושמעתי אותו פותח את רוכסן התיק שלו. הסתובבתי לאחור
וראיתי אותו מוציא מצלמה דיגיטלית, פלש חיצוני, מספר פילטרים
ועדשות זום. הוא הרכיב את החלקים על המצלמה כאילו הוא מרכיב
צעצוע של ביצת הפתעה...
בעודו מרכיב את הפלש, אמר לי מבלי להרים ראשו: "את יכולה
להוריד את שאר הבגדים"
"אפשר ככה? תראה, אפילו יש לי סט...".
הוא הרים ראשו וצחק. "תתפשטי".
כחכחתי ואז פתחתי את החזייה מאחור, כשגבי אליו ואז את
התחתונים. ניסיתי עדיין לשמור על מידה מסוימת של צניעות.
"שכבי באותה פוזה שהייתי בה מקודם. החזיקי את החזייה בידך
הימנית. יפה, כעת ביד השמאלית אחזי חזק בחזה שלך. פה פעור, אני
רוצה מבט סקסי. בצילום יש הרבה כוח למבט שלא תמיד עובר, אם
בכלל, בציור", חילק לי פקודות אין-ספור.
הרגשתי מובכת בירכיי הפשוקות ובמבטו הבוחן. בכל זאת, אישה
פשוקת איברים זה לא כמו גבר באותה פוזיציה. בלעתי רוק. הוא
צילם כמה צילומי ניסיון וכיוון לעצמו את הפנסים עד שהגיע
לתאורה המשולמת מבחינתו.
הבזקים שטפו את גופי בנהרות של אור. לפתע התחלתי להרגיש ממש לא
נוח. הפכתי להיות מודעת לכל הפגמים הקטנים והגדולים בגוף שלי.

"לא מפריע לך שאני לא בעלת ממדים של דוגמנית?", שאלתי אותו
כשסיכמנו בתחילת דרכנו שנעבוד יחד.
"לא. ההפך, אני מחפש לצאת ממסגרת אמות המידה של היופי הרגיל
והמקובל. אני חושב שלכיעור ולממוצע צריך להיות מקום מכובד יותר
בצילומים אומנותיים. לא שאני חושב חלילה שאת מכוערת...", תיקן
עצמו במהירות. "עדיף שאשתוק..."
"עדיף...", השבתי בחיוך.
בכל זאת, גם נועם הוא לא בדיוק כליל השלמות, אלא יותר בחור
ממוצע, בעל מראה 'הבן של השכן'.

הוא צילם אותי מכל מיני זוויות. ממש הביך אותי לשבת מולו פשוקת
רגליים ולגלות שהוא (כמעט) מצלם אותי גם משם.
"מה אתה עושה? צילומי פורנו?", אני מזדעקת.
"לא, אל תדאגי, אני רק לומד כרגע את הגוף שלך", הוא אומר בחיוך
ואפילו לא מזיז את המצלמה.
הזמן עובר והמצלמה מתקתקת ללא הרף, כשבכל פעם, הוא מזיז אותי
קצת ועושה ניסויים עם משחקי האור והצל.
לבסוף, סיימנו. קמתי והתלבשתי בחיפזון ושנינו השבנו את אביזרי
עבודתנו למקומם.
"רוצה להיפגש שוב ביום ראשון? אני לא יכול בסוף שבוע", הוא
ציין.
"אני חושבת שכן", הרהרתי בקול ומכבה את הטייפ, מוציאה את התקע
מהשקע. "איפה יהיה הלוקיישן?"
"אפשר לגוון. אני רוצה לעשות צילומי טבע, אבל זה יהיה בשלב
מתקדם יותר. רוצה אולי בבית שלי? יש לי סדין שחור ואני יכול
להביא פוליגל שחור לשים מאחור, כדי שיהיה לי רקע שחור"
"מצוין", קבעתי בפתח הדלת, "אז תהנה מהסופשבוע ואל תשכח למסור
את המפתח לגלית".

הנחנו את כוסות הקפה שלנו על השידה. כפי שקבענו מראש, שוב תורי
להיות הראשונה. הסרתי את משקפי השמש שלי ומתחתי את פרקי ידיי.
הוא התפשט, סדר את הפוליגלים בצמוד לקיר על המיטה שעמדה בקרן
החדר, כך שיהיה רקע מוכן לתורו.
"יפריע לך אם אני גם אצלם אותך קצת כדי שאוכל לעבוד על ציורים
נוספים בבית בעזרת התמונות?"
"בכלל לא", השיב ואראה לי כיצד לתפעל את המצלמה באופן בסיסי.
"רק היזהרי איתה, היא שווה הרבה כסף!".
צחקתי. הוא שכב אפרקדן. הורתי לו למתוח את ידיו ורגליו לצדדים
בפסוקת רחבה ככל שיכל. חשבתי על המהלך הבא לא מעט, אולם הרגשתי
שאני ממש זקוקה לזה. קיוויתי שהוא לא יתנגד. סקרתי את המיטה
והלכתי מסביבה. חיפשתי נקודות עוגן קטנות- ומצאתי.
פתחתי את תיק הגב שלי ושלפתי ארבעה חבלים של ארבעה מטרים כל
אחד בצבע תכלת שרכשתי לא מזמן. הוא הביט בתקרה ולא שם לב
לצעדיי. קיפלתי את החבל לשניים ויצרתי לולאה. התקרבתי אליו
וקשרתי לו את פרק היד בעזרת החבל וקשרתי את קצהו לברזלי המיטה.
הוא הרים גבה והבעתו הייתה מופתעת.
"אני רוצה לעשות ציורים מיוחדים עם אופי קינקי", ניסיתי לתרץ
והמשכתי לקשור גם את היד השניה ואז את שני רגליו.
הוא שכב שם על המיטה, מפושק, מחכה. לא יכולתי להימנע מהמחשבה
על המראה הכה ארוטי הזה.
התיישבתי על שרפרף קטן והתחלתי לצייר. מבלי לומר מילה או
להתייחס בצורה אחרת, שמתי לב לאיברו שהזדקר והיה מונף כדגל
בקצה התורן.
זה דבר טבעי, חשבתי. בחור עירום ליד בחורה. אז מה?

סיימתי שני ציורים  ואז התרתי לו את שני החבלים בידיים, עשיתי
מאחד מהם אזיקי- חבל וכשידיו כפותות אחת לשניה, קשרתי אותו כך
מחדש לקשת הברזל מאחורי המיטה. הראש שלו הונף לאחור בזמן
הקשירה וחשתי את נשימותיו החמות על מפתח הגופייה שלי. תיארתי
לעצמי שיש לו נוף מכובד לחזה שלי.
המשכתי לצייר את כל גופו וגם פרטים מסוימים שהתעכבתי עליהם.
כשסיימתי, ניגשתי אליו הוחלתי לפרום את הקשרים בעדינות, תוך
שאני בודקת את חום כפות ידיו מאחר והיה קשור זמן רב כל כך. את
החבלים זרקתי על הרצפה.
הוא התרומם, התמתח ועיסה את פרקי ידיו ורגליו. עשינו מנוחה קלה
של רבע שעה ואז הגיע תורי. בניגוד לציפיותיי, הוא לא התלבש
בחזרה כשאני התפשטתי וחש בנינוחות גבוהה. ישבתי על המיטה
וחיכיתי.
הוא השתהה לרגע או שנים ואז ניגש לאחת המגירות בארונו: "את
יודעת, נתת לי השראה"
"אני שמחה", ציינתי ותהיתי למה לעזאזל הוא מתכוון.
להפתעתי הרבה הוא שלף ארסנל שלם של חבלים מהמגירה. הוא התלבט
בין צמת חבל שחורה ללבנה.
"השחור אומנם יפה, אך לא יבלוט בגלל הרקע והלבן לא יחמיא לעור
שלך. אני חושב שאני פשוט אקח את האדום".
הוא זרק את שני החבלים בחזרה למגרה ופתח את הצמה במשיכה אחת.
"קומי", אמר בקול חזק.

התרוממתי במהירות, רגליי כושלות מעט. הוא מצא את אמצעו של החבל
וכרך אותו סביב גרוני ובמהירות מדהימה של בעל ניסיון, טווה
סביבי חבל כעכביש הטווה רשת סביב טרפו, בסגנון קראדה. הוא עשה
קשרים לאורך החבל שמתוח לאורכי והוסיף במחשבה שניה קשר נוסף
בדיוק בנקודה שבין רגליי. הוא המשיך להעביר את החבלים סביבי עד
שחתם את החבל מאחוריי והידק הידוק אחרון. הקשר התהדק עוד יותר
בין שדיי ועל כף ערוותי. הוא עמעם את האורות, הדליק מספר
מנורות ומספר נרות. האווירה הפכה פתאום אינטימית הרבה יותר.
"שכבי על המיטה", אמר בקול שנשמע כמו פקודה.
שכבתי. כמו ילדה טובה.
הוא צילם אותי ואני פשוט בהיתי בקיר, מרגישה חזק מידי את הקשר
המצוי בדיוק על הדגדגן שלי.
"תתהפכי", אמר.
תהיתי למה הוא שם את הקשר שם. אחרי הכל, איש לא יראה ולא יידע
על קיומו. איש חוץ משנינו. הקשר התחכך בחוזקה כשהוא משך אותי
לאחור, כך שאראה כאילו התעלפתי על המיטה. אני חושבת שפלטתי
אנחה קטנה. התחשק לי נורא לחכך את שתי ירכיי או לפחות להסתובב
שוב על גחוני ולהתחכך במיטה. בושתי למחשבה שהוא עשוי לגלות את
מחשבותיי כשיסיר ממני את החבל ויגלה אותו לח במקום מסוים...

הוא משך את רגליי לאחור, כך שיהיו מקופלות לכיוון הישבן שלי
וכך גם את ידיי. הוא הלך לרגע והביא כמה חבלים קטנים נוספים
בצבע אדום. איזק את רגליי, איזק את פרקי ידיי ואז חיבר את שני
האזיקים בחבל נוסף לקשירת חזיר. תהיתי אם אני נראית פתטית.
הרגשתי נורא מוזר. אף פעם לא קשרו אותי ככה. הרגשתי כמו כבשה
עקודה. האם הוא עומד לעלות אותי לעולה?
לחיי הייתה מעוכה כנגד הסדין, שפתיי פשוקות במטרה לנשום והוא
בא מולי, מצלם את שקע חזי שנגלה מולו כשהוא נמחץ אל המזרן. הוא
הפסיק לרגע והביט בי.
הרגשתי את הנשימות שלו על העור שלי. הרחתי את האפטר שייב הנודף
מצווארו, ראיתי את הזיפים הקטנים שצמחו על הסנטר, שמתי לב
לעיקול היפה והמרובע של הסנטר, לעורק הבולט בצדי הצוואר.
"את בסדר? אני הגזמתי?", העיר אותי ממחשבותיי.
השתהיתי לרגע. "אני בסדר גמור".

הוא יצא לרגע מהחדר. שמעתי את המים יורדים בשירותים הצמודים
לחדר השינה שלו.
ניסיתי לזוז, אולם כל שיכולתי הוא רק להתהפך על הגב. ניסיתי
לזוז במאמץ על צדי, אולם הברכיים הקשורות הפריעו לי. הרגשתי
באמת פתטית. המים זורמים בכיור. נלחמתי עם עצמי והתהפכתי
לבסוף. כששכבתי על הצד, גיליתי שזה בלתי אפשרי לשכב על הגב.
טיפשה שכמותי. הרמתי את הראש לאחור וראיתי אותו מצלם את מאבקי
בחבל.
"מושלם...", לחש.
"מה?", שאלתי.
"התנועה שבחוסר האונים שלך".
בלעתי רוק. "אתה מוכן בבקשה לשחרר אותי אם סיימת? יש לי כבר
מצעד נמלים בכל הגוף...".

הוא סובב אותי בחזרה על הבטן והתיר את הקשרים. התיישבתי והפעם
היה תורי להתמתח ולשפשף את הפרקים האדומים.
"יצאו צילומים מעולים. אני ממש מסופק", אמר והניח את המצלמה על
השולחן בעדינות השמורה לאדם המניח חפץ אהוב ויקר ללבו.
תהיתי לאיזה סוג של "סיפוק" הוא מתכוון.
הוא הטעין את התמונות למחשב ואני נצמדתי אליו לראותן קופצות
בזו אחר זו.
"אל תראי!", קפץ ממקומו וכיסה את המסך בשתי ידיו. "אני שונא
שרואים עבודות לא גמורות שלי. אל תשכחי שרק עשירית אולי מכל
הצילומים ראויים בכלל וגם אז יש לעשות כל מיני עריכות
וקיצוצים"
"אבל אני סקרנית!"
"אני אצרוב לך על דיסק את מה שיצא מאלו ומהסט הקודם. אני
מבטיח. פעם הבאה שנתראה"
"בסדר", נכנעתי ושמתי לב פתאום שאני נועצת מבט בזין שלו ושאני
בכלל עדיין עירומה. הסמקתי קצת וישר הלכתי להתלבש במהירות.
הוא התלבש גם ושנינו ישבנו על המיטה. הוא הסיר את הפוליגלים
ושוחחנו על עניינים של מה בכך.
אף מילה על החבלים. אף מילה על הקשירות ועל מה שעשוי להשתמע
ממה שקרה והסתיים לפני דקות ספורות.

יום שלישי הגיע. פגשתי את נועם מידי פעם באקראי במכללה, הנהנו
לשלום ולא יותר מזה. לפעמים החלפנו כמה משפטים מנומסים
ומחייבים. הפכתי להיות מובכת בקרבתו. תהיתי אם כדאי לי להמשיך
ולעבוד איתו. החלטתי לחכות קצת ולזרום עם מה שיהיה.
ידיד שלי הציע לי לבוא איתו לדאנג'ן ואני כמובן קפצתי על
ההזדמנות, לאחר שלא הייתי שם כשלושה שבועות.

נכנסתי למועדון והידסתי על העקבים הגבוהים אל הבאר. לקחתי
אייריש קרים ולגמתי לאט על הכסא הגבוה. עבד אחד שאני מכירה אמר
לי שלום, נשק ללחיי ושאל אם אני רוצה להניח עליו את רגליי.
הסכמתי והוא מייד נעמד על ארבעותיו. הנחתי עליו את רגליי
וצפיתי בסשן שהתנהל על הבמה המרכזית. המלכה הצליפה באכזריות על
העבד. לא התפלאתי, זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה
מסשנת. הסשן היה משעמם ואני הלכתי להסתובב ולהגיד שלום לחברים
ומכרים. בעודי מנשקת ומחבקת, ראיתי בזווית העין את ידידי מסשן
סאבית על קרוס באחד החדרים בקומה השניה.
"כשתסיים אני רוצה בבקשה לסשן פה בקרוס. שמור לי את הציוד",
ביקשתי.
הוא הסכים והמשיך להצליף על ישבנה של הסאבית.
ראיתי את הסאב שראיתי בתחילת הערב, ושאלתי אם הוא ירצה שאסשן
אותו קצת כי מתחשק לי.
"כן, גברתי", אמר בעיניים נוצצות. הלכתי לבאר להביא כוס עם קרח
והורתי לו לחכות לי למעלה.
ידידי סיים את הסשן והמתין לי כששוט הזנבות נמתח בין שתי ידיו.

"קחי", הגיש לי את השוט.

קשרתי את הסאב התורן בעזרת אזיקים לטבעות המתכת- לא לפני
שהתפשט לחלוטין- הבלטתי את ישבנו לעברי והתחלתי בסדרת הצלפות
תוך שאני מרוכזת בכל הצלפה, מדמה את השוט לחלק מידי. ההצלפות
התגברו, מידי פעם ליטפתי את בשרו להרגיע את הכאב וחשתי כי
אנשים יושבים על הספות וצופים בי. התנתקתי מהעולם החיצון על
מנת לא להיות מושפעת מהסביבה ולמשך מספר רגעים, גיליתי שאני
מדמיינת את נועם קשור על הצלב ואני מצליפה בו.

"שחורונת, יש לי מישהו להכיר לך", הניח ידידי את ידו על כתפי.
נרגנתי על ההפרעה. הוא יודע שאני שונאת שמפריעים לי בסשן.
"הוא מתעקש", הוא מסביר.
אני מורידה את ידי עם השוט לצדי גופי ושואלת: "מי זה?"
הוא נגע בכתפו של מישהו וכשהסתובב הציג בינינו:
"המלכה השחורה, נא להכיר את עין חודרת"
הבטתי בעין והעין הביטה בי.
נכון יותר סקרה אותי ממסד ועד טפחות, מתחיל בנעלי עקב הסיכה,
דרך גרביוני הרשת, ממשיך בחצאית העור ומכלה במחוך סאטן שדוחף
לי את החזה כלפי מעלה.
"אם הייתי יודע שיש לך בגדים כאלה, הייתי מבקש ממך לבוא איתם
לצילומים", אמר נועם.
פי היה פעור בהשתאות.
"אתם מכירים", הקיש מכך ידידי.
"מכירים...", פלטתי. "עולם קטן".
נועם אחז בחוזקה בפרק ידי והחל למשוך אותי. "אני רוצה לדבר
איתך".
עמדתי ללכת איתו, אבל נזכרתי שיש לי סאב שקשור ומחכה לי. "המתן
רגע".
ניגשתי לסאב. "אני מצטערת, אני צריכה ללכת".
התרתי אותו מהקרוס ונישקתי על לחיו. "נמשיך בפעם אחרת. אני
מבטיחה".
"תודה, מלכתי", השיב בחיוך מבויש.
חייכתי בחזרה, את הציוד מסרתי לידידי והלכתי אחרי נועם.
"שחורה, מה?", שאל בגיחוך. "נתקלתי לא מעט בפוסטים שלך ואפילו
בכמה ציורים שפרסמת. אף פעם לא קישרתי".
"כן, הא? מי היה מאמין...".

הוא משך אותי למסעדה הצמודה למועדון, לכוך שהיה מכוסה בוילון
קטיפה ארגמני. נועם דחף אותי לקיר.
"איך זה שלא נתקלתי בך כאן אף פעם?", שאלתי.
"זאת בסך הכל הפעם השלישית שלי פה והפעם האחרונה הייתה לפני
אולי חצי שנה", הסביר.
הוא נצמד אליי. מאוד.
"עכשיו אני מבינה את הקטע של החבלים... כלומר, הבנתי עוד לפני
כן, אבל הכחשתי"
"ש... אל תדברי", לחש לי.
הוא חיבק אותי וליטף את צווארי. שוב חשתי בנשימות החמות שלו על
העורף שלי, על הצוואר. היד לטפה את המותן ועברה בעדינות על
החזה. אצבעו התוותה את דרכה על גופי ממש כפי שאני עשיתי בפעם
הראשונה שציירתי אותו.
יכולתי לשמוע את הגלגלים נעים במוחו. ראשו קדח ממחשבות.
"אז את מלכה?", לבסוף אזר אומץ ושאל.
"מתחלפת", השבתי חלושות.
"הרגשתי כך. מצד אחד המבט הכנוע ומצד שני הדומיננטיות. האמת
שכששלפת את החבלים וקשרת אותי, חשבתי שאולי את סתם קינקית. לא
הייתי בטוח שאת בעסק. אז ניסיתי לבדוק את התגובות שלך כשקשרתי
אותך. האמת שחשבתי שהיית קצת בהלם..."
"כי לא צפיתי את זה", סובבתי את ראשי אליו וצחקתי. השפתיים שלי
נגעו בשלו. רק נגעו, בקלילות כמעט בלתי מורגשת.
המבטים שלו נתקלו בשלי והשתהו.
לנשק או לא? האם זה יהיה קו שיהיה קשה לשוב ממנו? ואולי כבר
עברנו אותו מזמן?

שנינו קרבנו את פינו אחד לשני והרגשתי פתאום לשון גמישה, בלתי
מתפשרת שחופרת  בפי. לגמתי בצמא את רוקו שהתערבב ברוקי, שואבת
אותו לתוכי. הוא הצמיד אותי עוד יותר לקיר, תפס את פרקי ידי,
הצמיד אותן והעביר אל מאחורי גבי, כך שהייתי כלואה בינו לבין
הקיר. האגן שלו השתפשף בשלי והרגשתי איך כל המתח המיני הזה
שהיה בינינו התפוצץ בבת אחת. כנראה שזה היה בלתי נמנע והיה
קורה במוקדם או במאוחר...
הוא מחץ את שדי ביד אחת והשניה השתחלה אל מתחת לחצאית וחפנה
אותי. במצב אחר הייתי מעיפה אותו ממני, אבל המצב כאן היה שונה
לחלוטין ושנינו ידענו את זה.
הוא התרחק ממני ושנינו התנשפנו קלות. פקחתי את עיניי וראיתי
אותו מביט בי. היד נטשה את חזי ותפסה את לחיי בחוזקה, מכסה את
כולה.
"אני חייב להיות כן איתך"
"רצית לזיין אותי מהרגע הראשון שניגשתי אליך?", שאלתי בגיחוך.
הישירות שלי הביכה אותו. הוא כחכך. "כן, גם... פשוט רציתי לספר
לך, שאומנם אני דום, אבל אני... אוף קשה לי להתבטא עכשיו. יש
לי פנטזיות להישלט גם".
דום שתיקה. את המשפט האחרון הוא ממש לחש.
"אז אני... חשבתי שאם אני אי פעם אגשים אותה, אז זה יהיה רק עם
מישהי שאני מכיר וסומך עליה. אני... אני אשמח אם זו תהיה את.
כמובן שאני גם אשמח אם תתני לי את הזכות לשלוט בך", הוא השתתק
מיד.
"אוף, את בטח חושבת שאני דום עלוב ביותר, אה?"
"לא, בכלל לא", היסיתי אותו. "זה מובן לי. גם אני התחלתי את
דרכי כשולטת עד שגיליתי שאני נמשכת גם לצד הנשלט שבי. אני אשמח
לעזור לך ולהראות לך את הדרך".
"תודה", לחש לי ונצמד אליי שנית, הפעם ברכות.

שכבתי על גבי על המיטה, המצלמה של נועם הייתה מונחת על המחשב
מאחוריי וכוונה לעברי. נועם תכנת את המצלמה לידי כך שתצלם כל
עשר שניות תמונה.
"מה אתה עושה?", שאלתי כשידיי שלוחות לאחור.
"החלטתי שאני רוצה שהנושא של הפרויקט שלי יהיה על מין ובדס"מ.
אני רוצה לצלם אותנו בשעת פעולה כדי שזה יהיה אותנטי. שונא
צילומים מבוימים של התרחשויות. אני רוצה לצלם אותך גומרת...".
הרמתי גבה. המצלמה צלמה תמונה אחת. הוא בא אליי, פשק לרווחה את
רגליי. תמונה שניה.  הוא מתח את ידיי לאחור, ראשי השתלשל. הוא
החל לנשוך לי את הצוואר. תחילה בנשיכות קטנות ולאחר מכן הן
התגברו לחזקות יותר ויותר, תאוותניות. תמונה שלישית. רביעית.
חמישית. הוא התכופף לשידה שליד המיטה והוציא סכין מנתחים.
הפסקתי לספור.

"מה אתה עושה?" שאלתי בעניין.
"אני רוצה לראות דם", השיב בפשטות.
"אני לא מוכנה שתחתוך אותי"
הוא השתתק. "תחתכי אותי את".
שתקתי למספר רגעים. "אני לא מסוגלת".
הוא התנשק איתי קצת, התרחק והביט בי. הוא פתח את הפקק, הניח
אותו בעדינות על השידה וחתך חתך דק וקטן במעלה זרועו. זרזיף דם
החל לזלוג. הוא המשיך לחתוך תוך שהוא משתדל לא להעמיק על מנת
שלא יוותרו צלקות.
"אתה לא נורמלי..." אמרתי בזעזוע.
הוא חייך אליי, שם את אצבעו על החתך, מרח אותה בדם והגיש לפי
כשהיא מגואלת. "תטעמי", אמר ומרח את הדם על שפתיי בחושניות.
סירבתי לפתוח את הפה. הוא דחף את האצבע לתוך פי וחשתי את הדם
בלשוני. טעם מתוק ומתכתי.
"טעים, נכון?", שאל.
להפתעתי, הנהנתי. הוא הרים את ראשי והצמיד את שפתיי הפעורות
לזרועו המטפטפת. ליקקתי את החתך, ניסיתי לרפא את החתך ולשאוב
את הדם לתוכי בו זמנית. הדם נמרח על פי וסנטרי. הוא זרק אותי
לאחור, לחץ על גרוני ונישק אותי שוב, ליקק את כתמי הדם שהיו
מרוחים על פניי.

בפראות הוא נישק אותי, נשך אותי. שרטתי את גבו, חזהו, נשכתי את
פטמותיו ומצצתי. התגלגלנו על המיטה, מכאיבים אחד לשני, מענגים
אחד את השני. הוא לקח חבל מהרצפה וקשר את ידיי, פישק את ירכיי
לרווחה והחל לרדת לי בתאווה שזמן רב לא חשתי. התחלתי לרעוד,
להתפתל תחת לשונו ואצבעותיו.
"כן, תגמרי", הרים את ראשו בסמיכות אליי ודפק אותי חזק באצבעות
שלו, "אני רוצה אותך צורחת, אני רוצה שתעניקי לי את האורגזמה
שלך, אני רוצה אותך רועדת..."
הפנים שלי התעוותו, הגוף שלי רעד כאילו הייתי חולת פרקינסון,
הגוף התקמר והתקער משל הייתי נערת גומי יפנית והתחלתי לצרוח,
לגנוח ולהתנשף. הוא הפסיק לרדת לי והמשיך רק עם האצבעות.
"אני רוצה לראות אותך גומרת... תגמרי", פקד עליי בתוספת מבט
חודר.
"כן, אדוני", נאנחתי והתפלתי, אך הוא לא נתן לי לזוז יותר
מידי.
"את לא צריכה לקרוא לי אדוני", לחש באוזני, "שנינו יודעים טוב
מאוד מי אני ומי את גם בלי שמות-תואר מטופשים"
והמשפט הזה שאמר, האמיתות שבו פשוט העיפו אותי לשמים. כן, הוא
האדון שלי. כן, אני הכלבה שלו. כן, הוא גם הכלב שלי ואני
הגבירה שלו. הידיעה הזאת העיפה אותי מעלה מעלה.
"אהההההההההההההההההההההה", צרחתי לתקרה.
הוא שלף את האצבעות מתוכי כשהן מגירות נוזלים וליקק.
"כלבה טובה", לחש לי.

הוא גהר מעליי, חבש את כובעון הגומי על ראשו התחתון, אחז היטב
בקשר בין ידיי ותקע את עצמו, מחליק לתוכי באיטיות משגעת.
רציתי למות. הגוף שלי שהיה כה עייף וליאה, חסר תחושה ממש, החל
להתעורר אט אט לחיים. המלאות שבי בגללו מלאה את לבי, טיפשי
וקיטשי ככל שזה עשוי להישמע. הידקתי את רגליי סביבו, הרמתי את
עצמי למעלה ושנינו נשכנו אחד את השני בצוואר של רעהו.
בנקודה בה גחן מעליי והחל לגנוח, לעצום עיניים ולנשוך את שפתיי
לפרקים, הנמכתי את ראשי לאחור וראיתי את המצלמה, מצלמת הבזק
נוסף.

ברגע בו פרק את מטענו בתוכי, ידעתי שמרשימת המוזמנים לתערוכת
סוף השנה, אני יכולה להוריד קודם כל את ההורים שלי...