[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נויה גרינברג
/
עשרה ימים

I see your picture
I smell your skin on the empty pillow next to mine
You have only been gone 10 days
But already im wasting away
I know ill see you again
Weither far or soon
But i need you to know
That i care
And i miss you
("I miss you"/Simple Plan)

עשרה ימים עברו מאז שהיא עזבה את הבית.
עשרה ימים עברו מאז שחזרתי מהעבודה ומצאתי אותה יושבת ליד
השולחן בפינת האוכל, תולה בי זוג עיניים עצובות.
"אורן, אנחנו צריכים לדבר".
היא אמרה שהיא צריכה הפסקה. שהיא צריכה קצת זמן לחשוב, ולהבין
מה היא רוצה. היא ביקשה ממני להבין שזה לא בגללי, אלא רק
בגללה, ואני הרגשתי איך הריאות שלי מתרקנות, וכל מה שנותר הוא
ריק.
היא דיברה כמה דקות, שנראו כמו נצח. כמה דקות בהן לא יכלתי
להוציא מילה מהפה. ואז היא קמה, נשקה לי על המצח, ועזבה. "זו
לא פרידה", היא הדגישה שוב ליד הדלת. אבל כשהיא סגרה את הדלת
הזו, הרגשתי שחלק קטן בי מת.

עשרה ימים שחברים שלי צוחקים עליי, שאני מתנהג כמו נקבה. אני
גבר, הם מזכירים לי. אני אמור להיות מאושר. בלי אישה על הראש
שתעצבן אותי. אני יכול ללכת למועדון חשפנות ולהתנהג כמו חזיר
שובניסטי. אני יכול להכנס הבייתה ולא להוריד את הנעליים
בכניסה, גם אם הנעליים מלאות בוץ. אני יכול לאכול ארוחת ערב
בלי לשטוף כלים. יש לי חופש, הם מזכירים לי, ואני תוהה איזה
חופש.

עשרה ימים של כעס עצום. עליי, עליה, על כל העולם.
עליה, כי היא הלכה, והשאירה אותי לבד עם כל המחשבות האלו.
באיזו זכות היא בכלל קמה והלכה? מה עשיתי בכלל? ולמה כל כך קשה
להבין את זה?
כועס על עצמי. על ההתנהגות המטופשת. על כל הרגשנות הזו, שבכלל
לא מתאימה ל"גבר" שבחבורה. לאחד שגמר קורס קצינים, ומשחק
כדורסל, ותוקע יופי של גרעפסים אחרי הבירה.
על כל העולם- כי הם לא מבינים.

כבר עשרה ימים שאני לא מזיז כלום, כדי לא לאבד את מה שנשאר
ממנה. עשרה ימים בהם אני משמר את הזיכרון.
כל בוקר, כשאני מתעורר, אני עדיין מריח את הריח שלה על הכרית
שלידי.
את ספל הקפה שהיא שתתה כשהגעתי הבייתה באותו יום, עדיין לא
שטפתי. הוא מונח ליד הכיור במטבח.

אלו עשרה ימים של געגוע שלא נגמר.
של קפיצה מכל דפיקה בדלת, מכל צלצול.
עשרה ימים שאני צריך אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמרו לכם שאצ"ל
זה ראשי תבות של
ארגון ציוני
לוחם? עבדו
עליכם. זה
מקסימום ר"ת של
אני צריך להשתין


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/04 23:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נויה גרינברג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה