אתה תמיד תשאר מין חידה שכזו,
פצע בלב שלא מגליד.
לא זוכרת כבר למה נפרדנו,
מה חשבתי שאמצע במקום אחר.

כל שיחה איתך מעלה בי זכרונות,
הדמעות ישר נופלות ויורדות.
ואתה כבר עם מישהי אחרת,
וזה לא שלי חסר, אך תמיד פשוט חשבתי
שבסוף אליי אתה חוזר.

אבל כנראה זה באמת היה הסוף,
הגיע הזמן, המשכת והלכת הלאה.
ואני תמיד אהבתי להשתחרר,
והנה הרגע בו אני משלמת.

ואם הטרחתי אותך,
הנה אני מצטערת.
מקווה שכשאתה שומע את שמי,
לבך נצבט בדיוק כמו שלי.

לפעמים אני חושבת
שכדאי שלא נדבר,
שאולי ככה אני באמת אתגבר.
אך אתה שב וחוזר אליי,
כל פעם ממקום אחר, צורב עוד יותר.

אולי מתישהוא אשלים ונהיה שנינו מאושרים
ואפילו נדבר לעיתים, נתעדכן בחיים.
ואלי מתישהו אוהב, אשתף אותך בי,
ונהיה שנינו מאושרים, בנפרד... לעד.