כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות מהאנשים האלה, שמציירים את
הסימנים על הכביש. איך בכלל קוראים למקצוע הזה? אני לא חושבת
שמישהו יודע... או זוכר. ולמה דווקא זה? תחשבו על זה - זו אחלה
עבודה... מי שבוחר להיות אחד כזה, הופך להיות מהאנשים
המסתוריים האלה. אף אחד לא יודע מי הם, הם עובדים בלילה, ישנים
ביום. פתאום מישהו עובר במעבר חצייה מולבן ותוהה: "זה לא היה
דהוי יותר אתמול?" ואז הוא נזכר באנשים האלה, שהלבינו את המעבר
במיוחד בשבילו, והוא מרגיש מיוחד. מה יש? הרי הוא עבר במעבר
שהיה עד אתמול דהוי... ואם היום הוא כבר לבן, סימן שמישהו חשב
עליו, ועל זה שהוא יעבור שם היום, והלבין את המעבר. במיוחד
בשבילו. אז הוא מרגיש מיוחד, ומעריך את האנשים שחשבו עליו. "אם
אני אוכל לגמול להם מתישהו..." ככה הוא חושב, והולך הלאה.
כעבור שתי דקות הוא שוכח את טוב הלב שלו, שלהם, ושל כל העולם,
כשמכונית נעצרת לידו בחריקת בלמים. "הנהגים האלה..." הוא מסנן
מזווית הפה.
אבל זה כבר סיפור אחר.
נחזור לעניינו.
כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות רקדנית בלט. מה יש? אז מה אם
אין לי גוף של רקדנית, וגם הקואורדינציה שלי לא משהו... אבל
שטויות. העיקר שיש לי כוח רצון, נכון? וחוץ מזה - כשהייתי בת
שש רקדתי בלט, וכולם אמרו לי שאני כשרונית... אז בטח יש בזה
משהו, לא? אמא הייתה מגיעה לכל ההופעות שלי במתנ"ס. ואנחנו,
הלהקה הקטנה שלנו, נתנו את כל הלב להופעות האלה. אז מה שהיינו
רק עשר בנות, והיה לנו קהל שהורכב רק מכמה הורים שהיו מספיק
נחמדים להגיע? כולם אמרו לנו שיש לנו כישרון... אבל אני פרשתי
מהריקוד כעבור שנה. אני לא ממש זוכרת למה. נדמה לי ששנאתי את
זה.
אבל זה כבר סיפור אחר.
נחזור לעניינו.
כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות אחת ממשמרות הזהב. אני רוצה
להרגיש את הכוח שבהחזקת התמרור... אז נכון, שרק ילדים קטנים
ביסודי עושים את זה, והרוב לא זוכרים את זה כחוויה נעימה
במיוחד, כי תמיד היו באים האלה מהתיכון ועוברים דווקא כשהמחסום
למטה... אבל אני רוצה להיות במשמרת זהב! למה? אולי בגלל שבבי"ס
שלי לא היו משמרות זהב. בכלל, היינו בי"ס קטן ודל תקציב.
התקציב היחיד שהיה זה לסיגריות של המנהלת המכשפה.
אבל זה כבר סיפור אחר.
נחזור לעניינו.
כשאני אהיה גדולה, אני רוצה להיות ילדה, רוצה להיות פיטר פן.
רוצה להמשיך לחלום, רוצה להמשיך להיות נאיבית, רוצה להמשיך
להאמין בעולם שכולו טוב, שבו הכל יכול להתגשם. רוצה להמשיך
לדמיין, לקוות, לאהוב, לקבל, לעזור, להיעזר. רוצה להמשיך לחיות
בבועה הקטנה שלי, עטופה בחלומות וברגשות, מלאה בחום ובאכפתיות
כלפי העולם.
לא רוצה לגלות את האמת. לא רוצה לגלות את הצביעות, את השקרים,
את הדמעות, את הכאב, את הרוע, את ההרס העצמי, את השנאה ואת
הקנאה.
לא רוצה להתנער מהחלומות ולגלות את העולם האמיתי.
אבל זה כבר סיפור אחר.
נחזור לעניינו.
כשאני אהיה גדולה, אני אהיה כל מה שארצה להיות. זה מה שאמא
תמיד אמרה, זה מה שאבא תמיד הבטיח. זה מה שסבתא תמיד קיוותה.
זה מה שסבא תמיד רצה.
סבתא מתה, סבא איש רע, אמא עצובה, אבא מתוסכל.
העולם הזה רע.
אני לא מסוגלת לחלום יותר.
אבל זה כבר סיפור אחר. |
