והנה - זו שוב את בבוקסר וגופיה, שוכבת על המיטה עם בטן מעט
נפוחה. את משחקת בתלתלים שלך, רמז דק שמי שמכיר אותך יפרש אותו
כהתרגשות. וזו שוב היא שנשכבת לידך בג'ינס צמוד וטי-שרט רחבה.
גם היא משחקת בשיער, אבל אצלה אין רמזים. ושוב שתיכן שוקלות
מילים, היא בפרצוף מיואש ואת, לעומתה, בחיוך מאוהב. "את שוב
עושה את זה לעצמך", היא שוב תאמר וזה יספיק כדי למחוק לך את
החיוך מהפרצוף. ואת תמשכי בכתפייך, כמו תמיד, בתנועה ילדותית,
ותוסיפי שזה לא נכון - שאת לא מאוהבת הפעם. "את שוב מתאהבת
בבן-אדם הלא נכון. אהבה בלתי אפשרית", היא תענה ותנשך את שפתה
התחתונה בדאגה. ואת תדעי שזה נכון, אז תתחילי לבכות ותסתובבי
לבטן. "זה לא יעזור לך לבכות, את לא משיגה בזה כלום", היא
תאמר, ואת תכנעי לצדקתה ותלחשי שזה עושה לך עיניים יפות, הן
זוהרות בירוק כשאת בוכה.
היא תצחק ופתאום גם לך יתחשק לחייך, ורק הצפצוף הבלתי-נפסק
מהמחשב יסמן לך שזה עוד לא בסדר לצחוק ושיש סיבה לבכי שלך. היא
תסביר בקול של מבינה שאת שוב עושה את זה לעצמך - מתאהבת בדמות
שאת מציירת לעצמך. והוא, אפילו שזה אחד שונה, שוב יפגע בך
כשתגלי שלא הוא זה שהתאהבת בו. ואת תגידי שאת יודעת, בניסיון
להוכיח לה שיש לך שליטה על מה שקורה בחייך, אבל את לא שולטת
בזה. את עדיין ילדה קטנה בעניינים של הלב, ובדיוק מזה היא מנסה
לגונן עלייך. את לא מבינה את זה וממשיכה לשחק בתלתלייך, רמז דק
שכעת יתפרש כמצוקה רגשית. רק מי שמכיר אותך ישים לב להבדלים.
מי שלא, יחשוב שאת מאושרת וסתם אוהבת שהעיניים שלך זוהרות
בירוק.

"פחות מהלב שכואב
משאיר סימנים על המצח
רצון חזק לחבק
לנשק ולברוח
תלתלים תלתלים וכמה זה טוב
שאוספים ורואים על המצח
בעיניים האלה יש משהו נשבר מבפנים"

(כשהקיץ יבוא / עברי לידר)