כל בוקר כשרעיון קם ויוצא מהמגירה שלו, אני עוזרת לו להסתדר.
אני לוקחת אותו לשירותים ועוזרת לו לשטוף פנים וידיים, כי הוא
לא יכול לעשות את זה לבד. אחר כך אני לוקחת אותו למטבח ומכינה
לו ארוחת בוקר כמו שהוא אוהב: נס עם חלב וטוסט. כמעט אף פעם
הוא לא מסיים את האוכל. לפעמים הוא לא נוגע בכלום ודורש שוקו
או עוגה או חומוס. אז אני רצה למכולת, קונה לו ואז חוזרת הביתה
מהר כי אני תמיד מפחדת לאחר.
אחרי הארוחה אני לוקחת את רעיון בחזרה אל חדר השינה. אני פותחת
את ארון המחשבות הישן, ואנחנו בוחרים לו בגדים. הוא תמיד עומד
לידי עם פרצוף חמוץ, ועל כל בגד שאני מראה לו הוא אומר "זה לא
נראה לי" או "זה מכוער". כך זה נמשך שעה ארוכה, עד שנגמרים
הבגדים בארון. אז רעיון מתחיל לבכות ולצעוק, שהוא לא מתכוון
לצאת מהבית ערום, ואני מבטיחה לו, שבערב נלך לקנות בגדים במרכז
העיר. הוא משתתק, חושב רגע, ולבסוף בוחר לו חולצה אפורה
ומכנסיים אפורים. אף פעם הוא לא לובש משהו צבעוני, בעצם משהו
שהוא לא אפור, למרות כל נסיונות השכנוע שלי.
אני עוזרת לו להתלבש, כי הוא לא מסוגל להתלבש בעצמו. אני
מלבישה מכנסיים וחולצה, גורבת לו גרביים, ונועלת לו נעליים
שחורות. אני מסרקת את שערו השחור הקצר, ומפדרת לו את האף.
בחורף אני מלבישה עליו כובע צמר, מעיל וכפפות, כדי שיהיה מוגן
מהקור.
אחרי כל התהליך הזה רעיון תמיד מבקש להסתכל במראה, לבדוק איך
הוא נראה. ואני אומרת לו שלא צריך, שהוא נראה יפה מאוד והוא לא
צריך הוכחות לכך. אבל הוא מתעקש, ואני מוותרת, ומגישה לו את
המראה.
כשרעיון מסתכל על עצמו במראה הוא נבהל, פולט צרחה ובורח למגירה
שלו. הוא לא יוצא משם יותר במשך כל היום, רק מוציא את הראש שלו
לפעמים. אפילו כשאני יוצאת מהבית בלב כבד, הוא לא אומר לי שום
דבר.

כשאני חודרת הביתה בערב, אני בודקת מה שלומו, ומכינה לו ארוחת
ערב. אחרי שהוא מסיים לאכול, אני מבקשת ממנו ללכת איתי לקנות
בגדים. הוא לא עונה לי, רק נכנס למגירה שלו וסוגר אותה בטריקה.
אני מתישבת בכורסה ליד המגירה וחושבת עליו, עד שכעבור כמה זמן
אני שומעת את הנחירות שלו, ואז נרדמת בעצמי.
כך זה כל יום.

מאז שהכרנו לפני שנים רעיון חי במגירה שלי. אף פעם הוא לא יוצא
מהבית שלי, לכן אף אחד לא מכיר אותו, וחבל, כי הוא באמת נפלא.
אבל אני מאמינה, שיום אחד יהיה לו מספיק אומץ. יום אחד הוא יצא
ותכירו אותו. יום אחד זה יקרה, אני בטוחה.