שכבתי על המיטה וחיכיתי בשקט. לפי מה שקראתי זה לא צריך לקחת
עוד הרבה זמן. החלטתי להתגבר על הפחד ולפקוח את עיניי. המחזה
שנגלה לעיניי היה נורא. הסדין הלבן על המיטה שלי היה כולו מלא
בדם. על הרצפה על יד שלולית הדם הייתה מונחת בשלווה הסכין החדה
של המטבח. אותה הסכין שאיתה השתמשתי כדי לחתוך את הוורידים שלי
לפני מספר דקות. עצמתי את עיני שוב וחיכיתי שהכל ייגמר. כל כך
הרבה שמעתי על הדקות הספורות לפני המוות. שמעתי על כך שמבינים
פתאום את משמעות המוות או שרואים את כל החיים חולפים על פניך.
לכל מקרה שמרתי דף ועט ליד המיטה. רציתי להשאיר אחרי משהו עמוק
וחכם שאולי ייתן משמעות לחיי העלובים. לא רציתי מכתב ארוך
ומייגע אלא מעין משפט קצר שיגרום לכל מי שיקרא אותו להזיל
דמעה. ניסיתי להתרכז אבל שום דבר לא קרה. אפילו בלהתאבד אני לא
טוב. בלית ברירה התחלתי לחשוב שוב על מה שהוביל אותי לרגע הזה.


הכל התחיל ביום שסיפרתי לאלי. אלי היה החבר הכי טוב שלי ואחרי
שנה של לבטים החלטתי לספר לו את האמת על הנטיות שלי. זה היה
ביום השלישי של הטיול לאילת  בשעה אחד עשרה שלושים ותשע בבוקר.
אני זוכר את זה כי מרוב עצבנות הסתכלתי בשעון כל שניה בערך.
הוא הגיב בהלם מוחלט ושאל אותי אם אני דלוק עליו. שאלה טיפוסית
לגברים, תמיד חושבים רק על עצמם. וודאי שעניתי בשלילה ואמרתי
לו שאנחנו חברים כל כך טובים זה יהיה כמו להתאהב באחי פתאום.
הוא שאל אם זה אומר שנוכל להישאר חברים. עוד שאלה טיפוסית
לגברים, לא חושבים לפני שהם מדברים. "למה לא?" שאלתי "מה אין
גברים ונשים שהם רק ידידים?". הוא התרחק ממני עד סוף הטיול אבל
לא התרגשתי, אחרי הכל הפלתי עליו פצצה לא קטנה. אחרי הטיול הוא
קצת התאפס וחזרנו להיות חברים טובים כמו תמיד חוץ מהערות
עוקצניות מידי פעם שאנחנו לבד. התרגלתי.

ביום הראשון של כיתה י' הצטרף אלינו מוטי. מוטי היה חמוד נורא
והתחלתי לפנטז עליו. משהו טיפוסי להומו מתבגר בגילי שההורמונים
שלו משתוללים. לאלי סיפרתי ביום שהוא סיפר לי שהוא דלוק על דנה
מהכיתה השניה. אני ומוטי היינו חברים אבל לא ממש קרובים. מידי
פעם הייתי עוזר לו במבחנים ומקווה מאוד שהוא יצליח. לא בגלל
יצר האכפתיות המופרז אלא בגלל שכל פעם שהחזירו את המבחנים והוא
ראה את הציון הוא ישר חיבק אותי. זה היה שווה את זה. בכיתה יא'
נפתחתי יותר לעולם ההומואי. איבדתי את בתוליי ומידי שישי הייתי
מוצא לעצמי זיון מזדמן. אחרי שנה כבר חיפשתי משהו יותר מזה
והרגשות שלי כלפי מוטי התחילו. אני לא יודע אם התאהבתי בו או
ברעיון שאני אוהב מישהו אבל בכל מקרה זו התחילה להיות אהבה
גדולה מאוד. התחלתי להסתובב איתו יותר ויותר והפכנו לחברים ממש
קרובים. זה רק גרם לי לאהוב אותו יותר ולהתחיל לחלום עליו כל
הזמן. בצד המיני כמעט לא היה לנו קשר. מידי פעם שכנעתי אותו
לאונן יחד אבל זהו.  

לפני חודשיים בלילה חם מאוד לא יכולתי להירדם אז שכבתי וחשבתי.
חשבתי על יציאה מהארון. תמיד ניסתי להדחיק את הרעיון הזה אבל
משום מה בלילה ההוא הוא חזר במלוא עוצמתו. עשיתי לי בראש רשימה
של בעד ונגד כמו שאני תמיד עושה שאני מחליט על משהו חשוב. מצד
אחד, אין יותר שקרים ואני אוכל להיות פתוח עם כל המשפחה שלי
ובמיוחד עם מוטי. ידעתי שהוא סטרייט אבל שהוא גם פתוח לרעיונות
חדשים ואולי, רק אולי. מצד שני, חשבתי, לא כל העולם כזה פתוח
כמו אלי ואני עלול לסבול מאוד. מההורים שלי לא פחדתי. אני יודע
שהם מאוד ליברלים ופתוחים ואולי יהיה להם קשה לבלוע את זה
בהתחלה אבל יהיה בסדר. מצד שני כל שאר הכיתה שלי לא ממש נאורה.
אמנם עם מוטי אני לא חושב שיהיו בעיות אבל מה עם כל השאר.
לקראת הבוקר החלטתי להסתכל על זה בצורה קצת יותר בוגרת. אחרי
הכל החלטה כזו בעיקר משפיעה על המשך החיים שלי ולא רק על הכיתה
שלי. בכל מקום שאני אלך אני תמיד אהיה ה"הומו". אני בכלל רוצה
את כל זה? הרי בכל מקום יש אנשים חשוכים שמסוגלים לפגוע בי.
לקחת את הסיכון? חזרתי לטבלת הבעד ונגד שלי. מצד אחד קשה להיות
באמת מאושר שאתה לא חולק את זה עם האנשים הקרובים אליך. מצד
שני אולי אני אהיה מאושר יותר אם אף אחד לא ידע. ואולי רק
המשפחה הקרובה. ואולי רק ההורים. ואולי.

בבוקר הגעתי להחלטה. לספר לכל המשפחה בשלב הראשון ולראות לאן
זה יוביל אותי. שהגעתי לכיתה מוטי התקרב אלי ונתן לי חיבוק חזק
כל כך שבקושי נשמתי. המתכונת במתמטיקה חזרה והוא קיבל שמונים.
הוא דיבר על זה כל היום ועל כמה שהוא שמח שהחבר הכי טוב שלו
הוא לא איזה אגואיסט אלא מישהו שבאמת אכפת לו מחברים שלו.
הקשבתי ושאלתי אותו בהססנות אם הוא באמת החבר הכי טוב שלי. הוא
הנהן ואמר לי שאני האדם הכי קרוב אליו בעולם. שאלתי אותו אם
יישאר חבר שלי תמיד והוא ענה שכל מקרה. הבנתי שזה הרגע המתאים
וסיפרתי לו. לא הזכרתי מילה על הרגשות שלי כלפיו כמובן. חיכיתי
לתגובה והיא לא הגיעה. מוטי נעצר ואז מלמל שהוא שכח משהו בבית
ספר ונעלם. לא התרגשתי. ידעתי שייקח כמה ימים והוא יירגע כמו
שהיה לאלי. הגעתי הביתה וקראתי להורים שלי ולאחי. ניסיתי
להתחיל להגיד את המונולוג שחיברתי כל הלילה אבל זה לא יצא.
הבטן שלי התחילה לכאוב. הרגשתי שביר וידעתי למה. למרות הכל
פחדתי. פחדתי מהמשפחה שלי, מהאנשים הכי קרובים לי בעולם. שמעתי
את עצמי מתחיל עם  ה"יש לי משהו לספר לכם" הנדוש ובסוף זה יצא.
כולם הגיבו בהלם מוחלט בשניה הראשונה. זה רגע האחרון של שלווה
שהיה לי בחיים. אימא שלי התחילה לבכות ואבא שלי אמר לי שאני לא
יודע על מה אני מדבר. הסברתי לו שאני כבר ככה הרבה זמן אבל הוא
לא הסכים לקבל את זה. אמרתי בשקט שזה לא דבר שאפשר לשנות והוא
התקרב אלי. השתתקתי. הסתכלתי לו בעיניים והכל היה ריק. חיפשתי
את האהבה שתמיד מצאתי בעיניים שלו אבל ראיתי חושך. שנאתי את
החושך הזה. בלי להתכונן הרגשתי צריבה עמוקה על הלחי שלי. אבא
שלי סטר לי. ברגע שהכי הייתי צריך אותו הוא סטר לי. אבא שלי.

אחרי הסטירה אני זוכר רק ערבוב של צעקות וקללות. אחי אמר
מתישהו שלא אין אח הומו אז או שאני לא הומו או שאני לא אח שלו.
אימא שלי שאלה אותי איך אני יכול לאכזב אותה ככה ואבא שלי שתק.
לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו אבל הוא לא זז. לרגע חשבתי שהוא
מצטער אבל אז שמעתי אותו לוחש "לך מפה". הלחישה הזו הייתה כמו
צעקה בשבילי. היא גרמה לי לעכל את כל מה שקרה כאן. יצאתי החוצה
ונשברתי לגמרי. התחלתי לבכות כמו תינוק. לקחתי מונית ונסעתי עד
תל אביב. טיילתי ברחובות ולא הייתי מסוגל לחשוב על שום דבר.
המחשבות שלי כאילו נכנסו לתרדמת. קצת אחרי חצות חזרתי הביתה.
כולם כבר ישנו ושום דבר לא העיד על הסערה שהתחוללה כאן לפני
מספר שעות. נכנסתי לחדר ונרדמתי. בבוקר אימא שלי לא העירה אותי
כמו כל בוקר. חיכיתי עד שמונה כדי לראות אותה נכנסת עם כוס
השוקו שהיא תמיד מביאה לי אבל לשווא. אחרי שהבנתי שכולם הלכו
קמתי והתלבשתי. לא יכלתי להישאר בבית אז החלטתי ללכת לבית ספר
ולספר לאלי על הכל. שהגעתי לבית ספר הרגשתי את כולם מסתכלים
עלי בצורה מוזרה. חשבתי שזה רק אני בגלל מה שקרה אתמול עד
שמישהו מהכיתה שניה נתקל בי ואמר תעוף לי מהעיניים יא מקבל
בתחת. זה פתח מן סכר מדומה בשביל כולם ומאותו רגע קיבלתי קללות
מכולם. הייתי בהלם. ניגשתי לאלי אבל הוא התחמק ממני שהוא ראה
אותי. הבנתי אותו. מי רוצה להראות עם ההומו של הבית ספר. ואז
ראיתי אותו. מוטי עמד ליד הכיתה והסתכל עלי. האסימון נפל לי
והבנתי איך כולם יודעים. הוא התקדם לכיווני ואני רציתי לצעוק
עליו. לפני שהספקתי להגיד משהו הרגשתי את האגרוף שלו בתוך פני.
נפלתי על הרצפה. בפעם השניה ביומיים קיבלתי מכה ממישהו קרוב
אלי. ממישהו שאני אוהב. השארתי את התיק על הרצפה וברחתי משם.
חזרתי הביתה שאני בוכה כל הדרך. שהגעתי הביתה חשבתי על פתרון.
הצלחתי לחשוב רק על מוצא אחד מהבעיה שלי. ניסתי לחשוב על משהו
אחר אבל זה הפתרון הזה חזר אלי שוב ושוב. הבנתי שזו כנראה
האפשרות היחידה. כמו תמיד החלטתי לעשות את טבלת הבעד ונגד שלי.
הצד של הבעד היה מלא. כולם במשפחה שלי שונאים אותי. אין לי אף
חבר בחיים. האדם שאני אוהב יותר מהכל השפיל אותי לפני כולם.
בצד של הנגד לא היה שום דבר. ההחלטה הייתה ברורה. ידעתי
שאיבדתי תקווה אחרת ושאני עומד להתאבד.

הסתכלתי על התיקרה. עברו כבר שלוש דקות ואני לא מרגיש שום
שינוי. אולי לא חתכתי עמוק מידי. נמאס לי לחשוב על מה שהיה.
החלטתי לנסות לחשוב על משהו אחר. התחלתי לחשוב עליו. אף פעם לא
נתתי לא שם. הוא היה הבן אדם שהכי אהבתי בעולם ועוד לא זכיתי
לפגוש. הוא היה הפנטזיה שלי על אהבה אמיתית ומושלמת ולא מסוג
האהבה שהייתה לי למוטי. אהבה שבה אני מעניק המון אך גם מקבל
בחזרה. תמיד חשבתי על הדברים הקטנים שנעשה יחד אחרי שנתאהב אחד
בשני. דברים קטנים שיתנו משמעות למושג הערטילאי "אושר". חשבתי
על החיבוק שהוא ייתן לי אחרי יום עבודה מפרך. חשבתי על סרט
המתח המטופש שנראה ביחד. חשבתי על החתול המשותף שנגדל יחד.
חשבתי על כל הפעמים שאני אגיד לו שאני אוהב אותו. הכי אהבתי
לחשוב על כל הפעמים שאני לא אשמע אותו אומר שהוא אוהב אותי.
הפעם עצמתי את עיני ודמיינתי אותו שוכב על המיטה לידי מחבק
אותי. דמיינתי אותו שם את הראש שלי על החזה שלו ומלטף אותי
ומרגע אותי. פקחתי את עיניי במהירות. המחשבה עליו הבהילה אותי.
היא גרמה לי להבין שהטבלה שעשיתי לא משקפת את המציאות. הצד של
הנגד אולי ריק עכשיו אבל אני עוסק כאן בהחלטה על כל החיים שלי.
אסור לי להסתכל רק על ההווה אלא גם על העתיד. לפתע הצד של הנגד
נראה ברור יותר מתמיד. התקווה לפגוש את האדם הזה במציאות.
הבנתי שאסור לי לוותר על הסיכוי לפגוש אותו. הסתכלתי על
הטלפון. הייתי חלש מידי מכדי לקום אבל הרגשתי שהוא דוחף אותי.
הצלחתי להתקשר למד"א.

אלון אכל את ארוחת הבוקר שלו שהוא קיבל את הקריאה ברדיו. הוא
היה הקרוב ביותר למקום האירוע. הוא הדליק את הסירנה והתחיל
לנווט בכביש שכל שאר המכוניות מפנות לו את הכביש. תוך מספר
דקות הוא ירד במהירות מהאמבולנס ועלה ביחד עם השותף שלו עדירה.
הם דפקו בדלת מספר שניות אבל לא הייתה תשובה. אלון פרץ את הדלת
והתחיל לסרוק את הדירה. השותף שלו אמר לו שהוא יחפש בסלון
ושהוא יחפש בחדרים. הוא נכנס לחדר השינה שהיה ריק ויצא מיד.
היה נדמה לו שהוא שמע קולות מהחדר השני. הוא נכנס במהירות וראה
אותו. נער צעיר בגיל שבע עשרה בערך שכב על המיטה. אלון נדהם.
הוא היה כמו מלאך קטן ותמים, מדהים ביופיו. השותף שלו הגיע
למקום מיד והעיר את אלון ממחשבותיו. אחרי עשר דקות של ניסיונות
החייאה הם קבעו את שעת המוות. אחד עשרה שלושים ותשע בבוקר.
אלון התרחק קצת וביקש מהשותף שלו לטפל בגופה. בדרך כלל לא היה
לא בעיה מיוחדת עם גופות אל זו הייתה שונה. משהו במוחו סירב
לעכל את מות הנער הצעיר. הוא לא הבין מה יכול לגרום לו לסיים
את חייו. הוא הביט סביב וראה על המדף עט מכוסה בדם ולידו פיסת
נייר. הסקרנות גברה עליו והוא התכופף וקרא את המילים האחרונות
שהנער כתב. דמעות עלו בעיניו.