פעם אחת ילד בגודל של פיל הלך בחוף הים. למחרת עפו שם שני
ציפורי בנאים שראו את הטביעות הענקיות והעמוקות שהוא השאיר,
ושמחו מאוד. הן עפו למשתלה העירונית ואמרו לעובדי העירייה:
"טעו עץ באחד מן הבורות החדשים אשר על שפת הים, ואנו נקנן עד
אשר יהיה לכם עץ ציפורים." אולם, עובדי העיריה פטרו את הרעיון
בלגלוג.

מדוכדכים עפו להם הציפורים עד אשר ראו בשדות את הילד פוסע לו.
מכיוון שנראה חריג, הם צללו כלפיו לעקוב אחריו מקרוב ולעמוד על
טיבו, ואז, משלא יכלו להתאפק עוד, פצח הזכר מביניהן בשאלה:
"האם אתה הוא זה אשר..." הוא לא הספיק להשלים את קושייתו שכן
הילד המבוהל נפנה אליהם באחת, ופגע בשניהם בידו (בשוגג,
כמובן), דבר שהביא להתרסקותם אל הקרקע ולפציעתם.

הילד, שהיה חובב חיות, החליט לטפל בהם, אולם אחה"צ, לכשנזכר
(ומן הראוי לומר שהיה מבולבל באופיו) שעליו ללכת לבית הספר,
הפקיד את חתולו לשמור על הציפורים. למזלם של הציפורים החתול
היה מנומנם, אולם לרוע מזלם, כלב בגודל של פילון התקרב אליהם,
וניסה לטרפם. למזלם, בשל גודלן העצום של שיניו הם הצליחו
להימלט מבעד לרווחים, ונפלו אל תוך אחת מפסיעותיו של הילד.
החורף הגיע, והציפורים נבטו, וכך היה לעיירה הקטנה עץ ציפורים
גם ללא תמיכתם של עובדי העירייה.